מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

בין האובדנים • 6 פרק

להמיר את רכושם ואת בגדיהם אצל האיכרים בשוק בעבור מזון. מכיוון שזמנם של היהודים בשוק היה קצוב – שעתיים בשבוע – עשקו אותם האיכרים, ודרשו מהם מחירים מופקעים. בתמורה לחופן שעועית, למשל, היה קשה במיוחד, 1942–1941 לא התביישו לבקש חליפה טובה. חורף שלג ירד ללא הפסקה, והטמפרטורות ירדו למינוס שלושים מעלות. יהודים רבים שנאלצו למכור את מעיליהם החמים (או למסור אותם לשלטונות לטובת החיילים הגרמנים שבחזית), עבדו בחוץ שעות ארוכות בלבוש דק. בשובם ציפו להם בתים לא מוסקים, כי לרובם לא היה מלאי של עצי הסקה. כדי להסיק את התנורים היו מלקטים זרדים וענפים יבשים, ולפעמים מסיקים את התנור ברהיטים ובלוחות רצפה. קרה גם ששתי משפחות עברו לגור יחד בבית אחד, פירקו את הבית השני והשתמשו בו לעצי הסקה. מראם של האנשים היה בכי רע: עצמות בולטות, לחיים שקועות, עור צהוב ויבש ובטן נפוחה מרעב. מצבנו שלנו היה שונה; במחסנינו היו עדיין עצי הסקה וכמה שקי קמח, ואף שהמרתף הלך והתרוקן מצנצנות הריבות והמחמצים, לא רעבנו ללחם. אימי טובת הלב, שהיה נדמה כי הזקנה קפצה עליה בבת אחת, המשיכה במסורת של חלוקת קמח וחלות לעניים. חלק מהמשפחות שנהגו להתדפק על דלתנו בימי שישי לפני המלחמה, המשיכו להגיע. והייתה גם משפחה אומללה אחת שאליה הלכתי אני בשליחות אימא לחלק חלות לשבת. במשפחה זו היו רק ילדים וזקנים. עם הגיעי היו הילדים הרעבים חוטפים מידיי את החלות וזוללים אותן, ולזקנים לא נשאר דבר. החיים הפכו לגיהינום וכולם שאלו זה את זה – מתי תבוא הישועה? אבל הגרועות מכול היו הרציחות המזדמנות והאקציות. האקציות הראשונות היו קטנות יחסית והיו רק מבוא לשחיטה הגדולה של חודש קיבל היודנרט רשימה שמית של מאה ועשרים 1941 באוגוסט 8- מאי. ב גברים יהודים, מהבולטים והמשפיעים בקהילה, שנדרשו להתייצב בבניין

39