מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

המשטרה עד השעה עשר בבוקר, לכאורה לצורכי עבודה. ברשימה נכלל גם שמו של יצחק צחובוי, דודה של סוניה. לימים תספר בתו יוכבד כי ליבו ניבא לו רעות, ולפני שהתייצב במשטרה הפקיד בידי לייקה אשתו את שטר הקניין על אדמותיהם למקרה שתיאלץ למכור אותן. כל הגברים התייצבו במועד. להוציא שמונה מהם, שסומנו כבעלי מקצועות חיוניים ) ועקבותיהם Zviahel ושוחררו מייד, הם הוסעו במשאיות לכיוון זוויהיל ( אבדו. לשווא חיכו בני המשפחות לאות חיים. לייקה צחובוי, שהועסקה אז בטאטוא רחובות, שאלה וחקרה את העוברים והשבים שמא מישהו מהם ראה את יצחק, אולם איש לא ידע מה עלה בגורלו או בגורלם של שאר הגברים. גם היודנרט ניסה כמובן לברר זאת אך לא הצליח להציל מפי הגרמנים דבר וחצי דבר. רק אחרי המלחמה נודע מפי איכר שהיה עד ) ושם Suchowola למעשה, כי הם הובאו לשדה ליד הכפר סוכובולה ( באוגוסט, בחג הנוצרי הפריצ’יסטה (הקדושה – מריה), 20- נרצחו. ב הגיעה לעיר מחלקה גדולה של גסטפו (המשטרה החשאית הגרמנית). אנשיה פשטו ברחובות והחלו לתפוס יהודים. באותו בוקר הלכתי לנהר להביא מים, מפני שאת המעיין הסמוך לביתנו סתמו הגרמנים בגוויות של שבויי מלחמה רוסים. מכיוון שעדיין לא מלאו לי שתים עשרה, לא נדרשתי להצמיד לבגדיי טלאי צהוב ולא חששתי להסתובב ברחובות. כדי שלא יחשדו בי שאני יהודייה הלכתי על המדרכה, אפילו שזה נאסר על היהודים, שחויבו ללכת באמצע הכביש. כשראיתי את אנשי הגסטפו חוטפים אחד משכנינו, מאיר בסיוק, רצתי ברחובות וצעקתי ביידיש: “תברחו, שוב חוטפים יהודים!”. למרבה הזוועה לא היה לאן לברוח, כי שכנינו האוקראינים רק חיכו לזה. באותו יום תפסו אנשי הגסטפו שלוש מאות וחמישים גברים יהודים, העמיסו אותם על משאיות והסיעו אותם כביכול ). מאוחר יותר התברר שגם הם נרצחו באותו שדה Zhitomir לז’יטומיר ( באוגוסט. 8- כמו מאה ושנים עשר הקורבנות מה

40