מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

השחיטה הגדולה • 7 פרק

7 פרק השחיטה הגדולה

)1942 במאי 21(

הייתי בת אחת עשרה כשלקחו ממני את אבא, ובת שתים עשרה כשלקחו את כל השאר: את אימא, את איטה ואת אייזיק. חבטות חזקות על הדלת העירו אותי משינה עמוקה. כבר הורגלנו לדפיקות כאלה, שאף פעם לא בישרו טובות – לפעמים היו אלה חיילים המחפשים עובדי כפייה מזדמנים, לפעמים שליחי היודנרט שבאו לאסוף חפצי ערך לפי דרישת הגרמנים ובעלי השררה האוקראינים. אבל הפעם זה הרגיש שונה. הרחוב היה עוד חשוך. היה נדמה לי שאני שומעת גם יריות. האם זה חלום? כשהתעשתי הבנתי שאין זה חלום אלא יריות של ממש. איני יודעת מי פתח את הדלת, אך כעבור כמה שניות מצאתי את עצמי נגררת בידי חייל גרמני, החוצה, לגרם המדרגות שהפריד בין שני האגפים של ביתנו הדו־משפחתי. אימא כבר עמדה שם, רועדת בכותונת הלילה שלה, ולידה עמדו רוחל ברמן השכנה ובנה הצעיר יוסל. שמתי את ידי בידה של אימא, ועמדנו שתינו רועדות מקור ומפחד, נאחזות זו בזו. מתוך הבית נשמעו תזוזות של רהיטים וצעקות בגרמנית – כנראה חיפשו מסתתרים. לא היה לי מושג איפה איטה ואייזיק. לפתע נמלט יוסל’ה הקטן חזרה לביתו, והחייל הגרמני בעקבותיו. בלי לחשוב פעמיים ניצלתי את ההזדמנות – מילותיי האחרונות

45