מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

לאימא היו: “מאמע (אימא), הולכים להרוג אותנו”; הוצאתי את ידי מידה וברחתי כל עוד נפשי בי. רצתי לחצר האחורית, ושם, בין המחסנים נתקלתי במוטל ברמן, בנה של רוחל, וחייקה אשתו. אפילו לא ידעתי שהם ישנו אצלה באותו לילה; מאז ששני ילדיה הגדולים, זלטקה ומוטל, נישאו, רק יוסל גר איתה. “אל תסגירו אותי, ואני לא אסגיר אתכם”, לחשתי להם בעודי נכנסת לתוך אחד המחסנים, סוגרת אחריי את הדלת, מפלסת את דרכי בחשיכה מוחלטת. במחסן עמדו שלוש חביות. הכנסתי את ידי לראשונה, מגששת, היא הייתה מלאה עד אפס מקום בשקים ריקים; הריח הסגיר את תכולתה של השנייה: האוכל של הסוסה שלנו. גם היא הייתה מלאה עד שפתה. החבית השלישית הייתה ריקה; נכנסתי לתוכה והתכופפתי, מכווצת את גופי ככל האפשר. כעבור זמן קצר שמעתי צעקות בגרמנית וקולות בכי – תיארתי לעצמי שמוטל וחייקה נתפסו. מייד לאחר מכן נפתחה דלת המחסן, ואלומת אור של פנס סרקה את המחסן הלוך ושוב. ״ראוס איכשיסט!״ (החוצה, אני יורה!), קרא החייל הגרמני שכנראה זכר שהייתה גם ילדה קטנה באותו בית. עצרתי את נשימתי. “ראוס איכשיטס!”, קרא שוב. ואז שמעתי את צעדיו המתרחקים. ציפתה לו עבודה רבה באותו יום, ואי אפשר להתעכב בגלל יהודייה אחת קטנה. כעבור זמן מה השתתקו הקולות. יצאתי מהחבית והצצתי מהמחסן לבדוק מה קורה. אור ראשון כבר הופיע בשמיים, וראיתי שמרכזים את כל שכנינו היהודים, גברים, נשים וטף, מול בית החולים. חלק מהם היו יחפים ובפיג’מות. חזרתי לחבית. אינני יודעת כמה שעות הסתתרתי בתוכה, אך על מה שקרה בעיירה באותן שעות נודע לי רק כעבור כמה ימים. אותו יום , היה ערב שבועות. צחוק הגורל הוא שדווקא חג 1942 במאי 21- ארור, ה מתן תורה, שהציווי המרכזי בה הוא ‘לא תרצח’, נבחר ליום שבו יבוצע רצח המונים ביהודי קוריץ.

46