מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
השחיטה הגדולה • 7 פרק
מהאנשים היו במצב נפשי קשה כל כך, שכבר המתינו בחוסר סבלנות לתורם להיירות, וכשציוו על שישה יהודים להיכנס לבור, נדחפו לתוכו כמה עשרות. היה זה יום אביב יפהפה של חודש מאי, והטבע הקם לתחייה עמד בניגוד גמור לטבע האדם שנגלה במלוא כיעורו ואכזריותו. אך גם רוח האדם נתגלתה בתפארתה באותו יום, ואנשים תמכו זה בזה. לרופא הקהילה ד”ר יעקב (יני) הרשנהורן הציעו הגרמנים להישאר בחיים, והוא ביקש שישאירו גם את אשתו. כשסירבו, הלך עם אשתו לבור המוות, וקיים את האמרה ‘הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו’. בדיוק בשעה ארבע נתקבלה פקודת מפקד הגסטפו: האקציה נסתיימה. בדייקנות הגרמנית הטיפוסית, השחיטה שהחלה בארבע לפנות בוקר הסתיימה בארבע אחר הצוהריים – אוֹרדנוּנג מוּס זַיין (סדר חייב להיות). האוקראינים כיסו את הבורות בשכבת אדמה דקה ועזבו את המקום. שניים מהבורות היו מלאים עד אפס מקום באלף ושש מאות נשים וילדים; בור שלישי היה מלא למחצה בשש מאות גברים. בסך הכול נרצחו באותו יום, בתוך שתים עשרה שעות, אלפיים ומאתיים מיהודי קוריץ, שכמה שעות לפני כן עוד נשמו, אהבו, חלמו, היו מלאי תוכניות ותקוות. כל הנותרים בחיים, בעלי המקצועות החיוניים, נצטווו לחזור לבתיהם ולהתייצב למוחרת, ‘כרגיל’, במקומות עבודתם. “האקציה נסתיימה”, הודיע להם מפקד הגסטפו, שעל מגפיו המצוחצחים נראו סימני דם קרוש, “גם המסתתרים יכולים לצאת ממחבואיהם, כעת לא אורבת לכם כל סכנה”. הוא דיבר בקול שקט ורגוע, לא היה ניכר עליו שזה עתה הוביל מסע רצח אכזרי של אלפי בני אדם חפים מפשע: גברים, נשים וילדים. על פניו הייתה שפוכה ארשת של שביעות רצון, של מי שהשלים משימה קשה אך נעימה. לאחר ההודעה, נשארו הניצולים לשבת עוד זמן מה, מנסים לעכל את הזוועה. הדם קפא בעורקים, הכאב היה קשה מנשוא. כל אחד מהניצולים איבד בני משפחה אהובים ויקרים. אחר כך חזרו לבתיהם
49
Made with FlippingBook Annual report