מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

באחד הימים שמעתי שמתארגנת קבוצה לצאת לקוריץ. את הקבוצה ארגן יהודי בשם שנייער, שעבד אז כמוכר בחנות המזון שבכפר. יום יום הגעתי לאותה חנות בשליחותו של קומנדר גריבנקו, מסרתי תלושים ותמורתם קיבלתי מצרכי מזון למשפחתו. שנייער ידע שגרתי בווילה, הכפר הידוע לשמצה, ולכן נהג לקלל אותי בכל פעם שמסר לי את המצרכים: “יימח שמך, כמה יהודים הרגת, רוצחת? לכמה מהם עקרת את הלב?”. על אף יחסו הרע אליי העזתי לבקש ממנו (באוקראינית): “דוד, קח אותי בבקשה לקוריץ”. בתגובה, הוא קילל אותי, כדרכו, וכמובן סירב לבקשתי. פניתי גם לגריבנקו, המעסיק שלי, ודיברתי על ליבו: “מתארגנת קבוצה הנוסעת לקוריץ, ואני רוצה להצטרף אליה, האם תוכל לעזור לי?”. “למה לך קוריץ?”, השיב לי, “בואי איתנו לרוסיה, נמצא לך שם חתן נחמד”. למשמע דבריו בכיתי בכי מר; לא ידעתי אם תהיה לי הזדמנות נוספת לנסוע לקוריץ, אך את הסיבה האמיתית שבגללה אני רוצה לנסוע לשם לא העזתי לספר לאיש. גריבנקו, שרחמיו נכמרו עליי, לקח אותי לנקודת היציאה, שם עמדה עגלה עמוסה ביהודי קוריץ, והפֶּקָלָךְ (צרורות) בידיהם. הוא העלה אותי לעגלה, והציב עובדה – גאלה נוסעת. כל הדרך ישבתי בשקט, לא הייתי חלק מההתרגשות הגדולה סביבי. איש לא פנה אליי בדברים, כי היו בטוחים שאני גויה. על העגלה היו גם אוקה ולובה שמוטר, שלא הסירו ממני את מבטן כל הדרך, עד שלובה שאלה אותי בלחש: “שיינדל, זו את?”, הנהנתי לה בראשי, ובאצבעי סימנתי על שפתיי “הס, אל תגלי”. עדיין לא העזתי לחזור להיות שיינדל. כשהגענו, ושנייער הנדהם הבין מי אני הוא שאל אותי “למה? למה המשכת לסבול עוד שנה?”. העגלה הלכה והתקרבה לקוריץ. חששתי מאוד ממה שאראה שם. אבל הכאב הגדול היה על מה שידעתי בוודאות שלא אראה שם: את אבא, אימא, איטה ואייזיק.

74