מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

שמי גאלה • 11 פרק

בינואר 13- הייתי זהירה כל כך עד שיותר משנה לאחר ששוחררה קוריץ (ב ) עדיין נשארתי במסווה של גויה. שמעתי סיפורים על יהודים 1944 שהאמינו כי הסכנה חלפה, חזרו לעיירות ולכפרי הולדתם, ושם נרצחו בידי הפולנים או האוקראינים, שהשתלטו על בתיהם ולא רצו להחזירם. באווירת ‘אחרי המלחמה’ החלו רבים לממש את תוכניותיהם שהוקפאו, וגם משפחת בילבסקי התכוננה לנסוע למערב פולין, דבר שעד כה לא היה אפשרי. מייטק היה החלוץ, ושאר בני המשפחה היו אמורים להצטרף אליו בהמשך. “קחו אתכם את גאלינה”, ביקש מהם לפני שעזב. אבל אני לא רציתי לנסוע למערב פולין, רציתי לנסוע רק לקוריץ, שהייתה מרוחקת ממני כחמישים ק”מ. לבד לא יכולתי לנסוע. הדרכים עדיין היו מסוכנות ליהודים, שהושלכו מקרונות רכבת וממכוניות ציבוריות, ונרצחו לעיני הנוסעים האדישים. האנטישמיות לא פסה מפולין. יהודים נסעו רק בקבוצות ובשיירות עם מלווים חמושים בנשק. החלטתי לחכות להזדמנות מתאימה. כששמעתי שבכפר הסמוך, מַצ'וּלִינְקֶה, יש מפקד רוסי בשם גריבנקו, שמחפש מטפלת לילדיו, קפצתי על ההזדמנות, וכשמשפחת בילבסקי עזבה עברתי למצ’ולניקה. במצ’ולינקה התאספו אז יהודים רבים ששרדו את המלחמה ביערות. הם הסתובבו ברחובות ללא חשש, אולם אני עדיין נזהרתי מאוד והסתובבתי כשמטפחת גדולה כרוכה לראשי, כדרך הגויות. יום אחד ראיתי ברחוב את לובה שמוטר, שאיתה ישנתי על גג המחסן של פאן פיורו ערב הבריחה מקוריץ. את שפת היידיש שהשתכחה ממני כבר לא יכולתי לדבר, אבל עדיין יכולתי להבין. שמעתי אותה לוחשת לבלה חברתה: “את יודעת את מי אני רואה פה? את שיינדל”. “מי זו?”, שאלה בלה. “היה אצלנו אחד, יידל קולוברטה (יידל מהכפר קולוברט)”, הסבירה לה לובה, “והיו לו שלושה ילדים. זוהי שיינדל, הצעירה”. “איזה שיינדל בראש שלך”, צחקה עליה בלה, “זו השיקסע מווילה” (שיקסע – כינוי גנאי לגויה בפי היהודים).

73