מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
אף על פי כן • 15 פרק
15 פרק אף על פי כן
)1947 עד 1946(
משה ואני נשארנו בוורוצלב כמה חודשים. הקיבוץ שלנו קיבץ אליו ניצולים מכל רחבי פולין, וכולנו שיתפנו זה את זה בסיפורינו הקשים: מן הגטאות, מן המחנות ומן היערות. התמונה הגדולה של השואה הלכה והתבהרה. מימדי האסון היו בלתי נתפסים, והלב מיאן להאמין. בבקרים יצאו הבחורים לכל מיני עבודות זמניות, כדי להשתתף בהוצאות הקיבוץ, ובערבים נשארנו כולנו בדירה. אף אחד לא העז לצאת אחרי רדת החשיכה. הסביבה הייתה עוינת, ובחוץ הסתובבו כנופיות, שלעיתים התדפקו על דלתנו. כולנו שמענו על פוגרום קיילצה, שהתרחש ממש באותם ימים, ובמהלכו נרצחו ארבעים ושניים ניצולי שואה. חששנו לחיינו. חלק 1946 מהגברים החזיקו נשק ברישיון. מה רבה הייתה שמחתנו כשביולי הגיע סוף סוף האישור לצאת לדרך ולהתחיל את מסענו לארץ ישראל. עדיין לא ידענו שהוא יימשך חודשים ארוכים. אנשי ‘הבריחה’ טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. נתיבי הבריחה מפולין עברו דרך רומניה, צ’כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, ומשם לנמלי איטליה ודרום צרפת, שמהם הפליגו הספינות לארץ ישראל. פעילי הארגון טיפלו בכל הלוגיסטיקה הדרושה: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, הברחת גבולות בעזרת שוחד
89
Made with FlippingBook Annual report