מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הכנת מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בקבוצה שלנו היו כארבעים וחמישה ניצולים, ונתיב הבריחה שלנו עבר דרך צ’כיה, אוסטריה ואיטליה. בדרך כלל התניידנו ברכבות, ולפרקים במכוניות או בעגלות, ועצרנו בכל מיני תחנות בדרך: במרכזי הצלב האדום, במרכזי הקהילה היהודית ובמחנות מעבר. בחלק מהתחנות נשארנו רק לכמה שעות ובאחרות לשבועות ארוכים. את מעברי הגבול הראשונים – מפולין לצ’כיה ומצ’כיה לאוסטריה – חצינו כששומרי הגבול ‘עוצמים עין’ למראנו, ורק ממעבר הגבול האחרון – מאוסטרייה לאיטליה – התחמקנו משום מה. מייד אחרי שעברנו את ביקורת הגבולות שבצד האוסטרי, הורו לנו לא להמשיך ישר, לביקורת שבצד האיטלקי, אלא לפנות ימינה, להרי האלפים. שעות ארוכות צעדנו ברגל, בחשיכה מוחלטת, בקור ובשלג, בדרכים קשות והרריות, חולפים על פני מפלי מים שוצפים שקול זרימתם החריש את אוזנינו. כשהתקשיתי ללכת, סחב אותי משה על גבו. הפעם יכולתי להרשות לעצמי להתפנק; נזכרתי בשתי הבריחות הקודמות שלי, מקוריץ ומווילה, והייתי מאושרת לברוח בשניים. מה גם שהיה מי שדאג לנו – המוסד לעלייה ב’ לקח תחת חסותו את שני שלבי המבצע: הבריחה וההעפלה, והרגשנו שאנחנו נמצאים בידיים טובות. באיטליה שיכנו אותנו במחנה עקורים בעיירה ריבולי, שהיה בעברו בית חולים לחולי רוח וכעת עמד שומם. שם נאלצנו להמתין באפס מעשה במשך כחמישה חודשים. שפע הזמן הפנוי אפשר לנו ליהנות מחיי תרבות, שמענו הרצאות במגוון תחומים, וגם משה התבקש להרצות לנו פעם אחת. יום בהיר אחד הגיע אליי מכתב מסוניה. היא הצליחה לאתר אותי בעזרת הסוכנות היהודית. כך נודעה לי כתובתה בישראל, והתחלנו להתכתב. ארץ ישראל נראתה קרובה מאי פעם.

,) Gallicano nel Lazio מריבולי עברנו לעיירה קסומה בשם גליקנו נל לזיו ( עיירה ביניימית הסמוכה לרומא ומשקיפה עליה מלמעלה. זו הייתה

90