מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
אף על פי כן • 15 פרק
בספטמבר, כעבור כעשרה ימי הפלגה, כשהיינו ארבעים וחמישה מייל צפונית מזרחית לפורט סעיד, חג מעלינו מטוס סיור בריטי, והבנו שנחשפנו. לא פחדתי. ידעתי כל העת שזוהי עלייה בלתי לגאלית ושאנו עלולים להיעצר. המדריכים נתנו לנו הוראה להכין ‘כלי נשק’ מאולתרים מכל הבא ליד – קופסאות שימורים, ארגזים וכדומה – ולהיערך להתנגדות בכוח. לשם כך קיבלנו גם תדרוך ואימון מזורז. כשהתקרבנו לחוף ניצנים, התקרבו אלינו שתי משחתות ונשמעה קריאה ברמקולים: “אנחנו יודעים מי אתם. חבל על המאמץ ועל הסבל של המעפילים. הוציאו אותם החוצה, הניחו לנו לנווט אתכם”. בתגובה התחלנו לצעוק: “בֶּוִוין היטלר” (ארנסט בווין היה שר בממשלה הבריטית וממובילי המדיניות הבריטית למניעת עלייה יהודית חופשית לארץ ישראל). לקראת העימות הונף דגל כחול לבן, וגם שלט נקבע על הסיפון ובו שמה העברי של האונייה: אף על פי כן. בינתיים הגיעו שתי משחתות נוספות, ולפתע חשנו חבטה חזקה – אחת המשחתות פגעה בנו בדופן הימנית. לאחר כמה תמרונים הצליחו הבריטים לעלות על הסיפון. החל קרב פנים אל פנים; אנחנו התקפנו את הבריטים בכל החפצים שאספנו, והם השיבו מלחמה בסילוני מים ובאש חיה. כולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו. מעפיל אחד נהרג וכמה מעפילים נפצעו, ובתוך זמן קצר דעכה ההתקוממות, והבריטים השתלטו על האונייה. בשלב זה מיהרו כל אנשי הצוות הישראלים להתערות בינינו, לקחו צרורות לידיהם, והתחזו למעפילים כדי שהבריטים לא יזהו אותם וישליכום לבית הסוהר. האונייה נקשרה לאחת המשחתות ונגררה לנמל חיפה. מכיוון שמחנות המעצר בלטרון ובעתלית היו מלאים עד אפס מקום, הועברנו לספינות גירוש שהובילו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. כששמענו שמעבירים אותנו לקפריסין, נכנסנו לדיכאון. חלק מהאנשים סירבו לרדת מהאונייה, ואחרים פרצו בבכי. מסענו נמשך
93
Made with FlippingBook Annual report