מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
של דבר נמכרה למוסד לעלייה ב’, שהכשיר אותה לשמש כספינת מעפילים. בבטנה הוקם מבנה עץ ובו ארבע קומות של דרגשי לינה, והיא צוידה במים ובמזון משומר. היא נשאה עליה דגל טורקי, לשם הסוואה, ועל דפנותיה נכתב השם ‘פארידה’. רב החובל היה איטלקי, שכבר הספיק להשתתף בארבע הפלגות העפלה קודמות, המכונאים והמלחים היו איטלקים, והמדריכים והמלווים שלנו כולם ישראלים מטעם ‘הבריחה’. אנו, הנוסעים, היינו שורדי שואה, ארבע מאות ושלושים וארבעה איש ואישה, בעיקר ילידי פולין, ורובם ככולם מבוגרים ממני, בני עשרים עד ארבעים. באונייה חילקו אותנו לקבוצות, ונתנו לכל אחד תפקיד: לחלק מזון, לנקות את התאים וכולי. משה ואני הופרדנו לקבוצות שונות, וכל אחד מאיתנו נשלח לאזור אחר של האונייה. מכיוון שהיינו מהראשונים לעלות על האונייה, קיבלנו את דרגשי בספטמבר, יצאנו לדרך. לא היה 17- השינה הנמוכים ביותר. לפנות בוקר, ב זה שיט תענוגות: הדרגשים היו צרים וצפופים, האוכל והמים לא הספיקו, וכולנו ספרנו את השעות עד שנוכל לראות את חופי הארץ המובטחת. למזלי לא סבלתי ממחלת ים, אך מכיוון שהיה מחניק מאוד בבטן האונייה, ואף מצחין בגלל שרבים הקיאו שם את נשמתם, עליתי לסיפון בכל הזדמנות אפשרית כדי לנשום אוויר צח. החזקתי בדופן האונייה המתנדנדת, נזהרת שלא ליפול למים, ונשמתי את האוויר המלוח מלוא ריאותיי. ניסיתי לדמיין לעצמי את העתיד: את המפגש עם סוניה, את טעמו המתקתק-חמצמץ של התפוז ואת החיים החדשים המצפים לי בארץ ישראל. נתיב ההפלגה שלנו עבר לאורך החוף האיטלקי אל מעבר המסינה ומשם דרום מזרחה לכיוון מלטה לאורך חופי צפון אפריקה, מצרים ורצועת עזה אל חוף ניצנים. כשהתקרבנו לארץ ציוו עלינו להסתגר בבטן האונייה 26- ולא לעלות לסיפון כלל מחשש שנתגלה למטוס תצפית. ואכן, ב
92
Made with FlippingBook Annual report