מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 17

רעות גיא ועמית דלמדיגו

חסרי ישע בסיכון, בעוד טווח האפשרויות למענים ולסיוע צר מאוד. כבר בשלב זה הזכות לאימהוּת עומדת בסימן שאלה. האימהות מתארות זאת כך: ״במקום לפחד מהלידה, פחדתי אם אראה את התינוק אחרי הלידה״. הן מתארות קושי לפנות לקבלת סיוע מלשכות הרווחה; חוסר אמון בממסד בכלל וברווחה בפרט, שמתעצם עם התגברות הצרכים. רובן נפגשו עם לשכת הרווחה בילדותן והוצאו ממשמורת הוריהן, ובליבן מקנן פחד עמוק מפני הוצאת ילדיהן ממשמורתן שלהן. לכן, נוסף על המשימה החשובה של יצירת קשר עם העובר, עסוקה האם בהיכרות וביצירת קשר עם עוד כמה וכמה אנשי מקצוע בד בבד (עובדים סוציאליים מתחום פרט ומשפחה, אחות טיפת חלב, רופא משפחה, מטפלת במשפחתון ועוד). העובדה שלא נותר לצידה ולו גורם מטפל אחד שמכיר אותה "מימיה כנערה/צעירה בסיכון" היא חסם ומכשול בדרך להצלחה שלה באימהות. בחוויה של אימהות אלה לא נותר אף אחד שהוא "רק" בשבילה. אחת האימהות ביקשה לתאר זאת כך: "פוגשים אותי ברווחה אחת לחצי שנה ושואלים מה אני נותנת לו לאכול. ברור שהן באות אני משיגה אוכל... כי חשוב לי הילד. אבל הייתי רוצה עזרה גם יום-יום בחצי שנה הזאת, ואין לי ממי לבקש. אם אני אגיד שאני צריכה עזרה יגידו לי שאני לא יכולה להיות אימא" (מ', צעירה בתוכנית). בשיחות עימן עולה תחושה משותפת של האיום המתמיד מפני הוצאה ממשמורת, אפילו זמנית. לכך בוודאי יש קשר גם להיותן נערות בסיכון שהוצאו בילדותן מהבית למסגרות חוץ- ביתיות. לעיתים נדמה כי התינוק משמש עבורן סוג של תיקון ושינוי של עברן, ולעיתים בדיוק להיפך – הוא מציף ומערער הכול מחדש. בישראל ישמסגרת אחת בלבד, בחיפה (שבתאי לוי), המשלבת טיפול דיאדי (אם-ילד) ומציעה גם מנוחה מההישרדות מקומות בלבד, לילדים עד גיל 12 היומיומית (קורת גג) ובה שש, והיא מוגבלת לעד שני ילדים לכל אֵם. כדי להתקבל למסגרת טיפול זו על האימהות להצהיר כי אינן משתמשות בסמים ואלכוהול כלל (אסטרטגיית הישרדות השמורה לימים הקשים של הזנות והשהייה הרחוב), וכן עליהן לחתום על הסכמה להוצאה ממשמורת. ובכך האם הצעירה, שכרגע נתונה בחוויית הגנה על זכותה לאימהות ולהישרדות, מוותרּת למעשה על אפשרות הסיוע הרלוונטית כל כך. לעיתים מוצעת אומנה משותפת לאם ולילד, אולם הדרישות מצד המערכת מגדירות טווחים קצרים מדי, שאינם מותאמים לרקע של הצעירות ולזמן הטיפול הנדרש. אין תוכנית שיקום ברקע, ואין הבנה לצרכיהשל האם הצעירה. האימהות מתארות סיוע המכוון רק לטובת הילד, התעניינות בשלומו בלבד וללא

טובת האם היא גם טובת הילד? המפגש הראשון שלי (רעות) עם ק' היה כשהיא הייתה בת . עבדתי אז במרכז חירום לקטינים וקטינות והיא הייתה 15 "בין מסגרות" – נכנסת, נחה, בורחת לרחוב וחוזר חלילה. היא הייתה גם מעורבת בשריפה והסתבכה בעוד עניינים בהמשך. כעבור שנתיים, בכובעי כמתמחה בלשכת היועמ"ש במשרד הרווחה, ראיתי אותה נכנסת לוועדת החלטה דחופה בעניינה, וליתר דיוק – בעניין ההיריון המתקדם שלה לנוכח מצבה. זה היה ערב סוכות, היא הייתה בחודש השמיני. גדולה. עייפה וכועסת. רק עיניה נותרו כשהיו, כחולות וצלולות. אנו יושבות נשות מקצוע, את רובנו היא אינה מכירה, והוועדה 12 , במעגל נפתחת כשאחת מהן אומרת: "אנחנו כאן כי כולנו דואגות מאוד". "טוב שנזכרתן לדאוג", היא יורה בחזרה בלי לחכות. "איפה הייתן כשאני הייתי בבטן של אימא שלי? עכשיו אתן דואגות. למי אתן דואגות? לי או לו?" ומצביעה על הבטן. השאלה שלה הייתה עבורי מפגש חזיתי כואב עם כל התפיסות שהחזקתי בהן עד אז. המרחק הלך ונפער – בין דין לצדק, בין מוסרי ללא מוסרי, בין עמדות שיפוטיות ובין עקרונות עבודה ותפיסות מהכתבים הפמיניסטיים שכל כך האמנתי להם כשקראתי בהם אי שם במסדרונות האוניברסיטה – ובין עיניה נשות המקצוע, מה שחזר על עצמו פעמים 12 המתריסות מול רבות כל כך בהמשך הדרך. מי יודעת טוב מכולם מהי טובת הילד? האֵם? אנחנו? מערכת הרווחה? הרשות השופטת? כעבור שנים, לאחר קריאת עשרות מאמרים, שיחות ודיונים עם נשות מקצוע מהשורה הראשונה בתחום זה, עדיין לא מצאתי מנוחה סביב המונח השגור כל כך אצלנו – "טובת הילד". רק במקרים נדירים התשובה בנוגע לטובת הילד – בסוגיות דרמטיות כגון הוצאה זמנית או לצמיתות של קטין ממשמורת הוריו – היא חד-משמעית. רוב רובם של המקרים נעו בגוני האפור בין מידת הנזק שנגרם לילד עקב הקשר עם ההורה שלו ובין מידת הנזק המוערך שייגרם לו אם נפעל לניתוקו – החלקי או המלא. החלטה כבדת משקל שהמערכת השופטת צריכה להחליט. תפקידנו, כפי שאנחנו תופסות אותו, הוא להיות בקשר עם נערות וצעירות במצבי חיים קיצוניים, גם כשהן הופכות להיות אימהות, על כל האתגרים וההזדמנויות שהאימהוּת מזמנת להן. זכות הבסיס שלהן לממש את אימהותן כתובה שחור על גבי לבן באותו ספר חוקים שבו כתובות גם זכויות הילד שלהן לביטחון פיזי ונפשי. טובתה של אם לא חייבת לבוא על חשבון טובת ילדהּ, אפשר וצריך להיטיב עם שניהם – למען שניהם. משלב ההיריון עוברות אותן צעירות לטיפול אגף פרט ומשפחה, ומוקד הטיפול עובר מהן אל הילד שטרם נולד. בשלב זה הילדים עומדים בראש סדר העדיפות ונקבע כי הם

נקודת מפגש I 24