מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 2

"לומדים לפעול בדרכים יצירתיות" איתור המקרים , לא reaching - out "אנו עוסקים ב- מחכים שהמקרים יגיעו לכאן", אומרת תמר. במסיל"ה מנסים לאתר את המקרים, ליצור קשר עם הגנים ועם בתי הספר, להסתובב בין אנשי הקהילה, ליצור קשר עם מנהיגיה. נוסף על כך, יש פניות רבות מהמסגרות הלימודיות והחינוכיות, בעיקר מיועצות ומתנדבים המדווחים על חשד להזנחה או לפגיעה. דרכי ההתערבות הטיפול וההתערבות נעשים בגישה רגישת תרבות. "אנו עושים פה עבודה סוציאלית אנתרופולוגית", אומרת תמר. "הטיפול נעשה מתוך התחשבות בתרבות שלהם, מצד כל העובדים פה. התאוריות שלפיהן אנו פועלים הן הומניסטיות, המדגישות את כבוד האדם והאמונה בו ובכוחו להשתנות. פועלים בגישת הכוחות." במסיל"ה עוסקים במניעה לצד הפעלת תכניות טיפול והתערבות. ישנן קבוצות למידה העוסקות בהיגיינה, בתזונה ובחינוך ילדים. הקבוצות פתוחות לאנשי הקהילה, הביקוש גבוה וכך גם שיעורי ההצלחה. בגנים של ילדי הקהילה יש קורסים לגננות - נשות הקהילה, וניתנת הדרכה פדגוגית. ההדרכה מתחילה מבטיחות בסיסית - שהלול לא יהיה ממוקם ליד שקע חשמל, שהילדים לא יעשו צרכים בתוך דלי, ושלא יאכלו יחד מצלחת מרכזית. הטיפול במסיל"ה הוא טיפול קוגניטיבי- התנהגותי, קצר מועד. מתקיימים מפגשי הדרכה עם ההורים לצורך הקניית כלים ודרכי חינוך שיחליפו את השימוש באלימות. מושם דגש על יחסי הורה- ילד, הבנת צורכי הילד, חשיבות בילוי עם הילד וזמן איכות עמו, ומנגד - מתן

יכולה לפספס עבודה בגלל זה. אין לי ברירה'. הילדה ברחה פעמיים לכביש והמשטרה החזירה אותה. אמרנו לאם - 'את רואה מה קורה?' והיא התעקשה, 'אני לא יכולה לפספס עבודה. זה קיומי. זה פרנסה. אני חייבת'. והילדה ברחה בפעם השלישית ונדרסה." החיים בצל האיום הוא עניין של שגרה אצל אנשי הקהילה הזרה. אוכלוסייה זו עסוקה בהישרדות ובמלחמה יומיומית על חייה. ההורים עובדים מהבוקר עד הערב, חיים בעוני ובתנאים קשים, וסכנת הגירוש מרחפת מעליהם. החיים בלחץ ומתח מתמשכים, בהתחשב ברקע התרבותי, מגבירים את תופעת ההזנחה והאלימות כלפי ילדים בקרב קהילה זו. מה היקף התופעה? "לדעתי, רוב ילדי הקהילה הזרה סובלים מהזנחה כלשהי או פגיעה פיזית. פגיעות מיניות או נפשיות הן הרבה פחות שכיחות. המטופלים פה בדרך כלל נורמטיביים, יש פחות תסמונות של הפרעות אישיות. השימוש באלימות הוא באמת על רקע תרבותי וככלי חינוכי." תמר מוסיפה: "כאשר התרבות מעודדת שימוש באלימות ככלי חינוכי, והם באים לארץ ואומרים להם 'אסור להרביץ', אנחנו לוקחים מההורה את הכלי שהוא מכיר - המקל, וצריכים לתת לו כלי אחר. בהדרכות הוריות פה, במסיל"ה, אנו נותנים לו כלים אחרים - לדבר עם הילד, להחדיר משמעת ללא מכות ואלימות. עושים מעין קווצ'ינג להורים ורובם משתפים פעולה. רוב ההורים נורמטיביים וחיוביים שפשוט לא יודעים אחרת. הפרוגנוזה מאוד חיובית. ברוב המקרים, האלימות היא לא אלימות סדיסטית אלא אלימות חינוכית. אין פה מקרי רצח של הורה שרצח את הילד שלו. אין דבר כזה."

הסוגיה מורכבת ביותר. מדובר בקהילה שבאופייה ובתרבותה שונה מאוד מהחברה הישראלית. המעבר של הקהילה הזרה מחברה מסורתית ופטריארכלית לחברה מערבית ומודרנית, בעלת קודים תרבותיים שונים ונורמות חברתיות לא מוכרות, דורש התערבות רגישת תרבות המותאמת לאוכלוסייה ולאופייה. התפיסות הערכיות של הקהילה בקשר למעמדו של הילד ולזכות של הוריו לנהוג כלפיו באלימות נובעות מתפיסה תרבותית-פרימיטיבית-מסורתית שבמרכזה עומד ההורה. תפקיד ההורה להזין את הילד ולהחדיר בו משמעת, ללא עיסוק של ממש בהכלה רגשית. הילד איננו פרטנר לדיאלוג או לשיתוף, אלא הוא נתפס כאובייקט השייך להורה, בבעלותו. מדובר בשורש תרבותי - לגדל את הילד כיצור ממושמע ופרודוקטיבי. באפריקה זה אדפטיבי לחשוב כך. כיום, , זה לא מקובל. 2010 בישראל "צריך להבין שברובם אלו הורים טובים", מדגישה תמר. "הקהילה הזרה, ומבקשי המפלט בפרט, רואים באלימות כלי חינוכי שאיננו אמצעי חריג. נורמות החיים שלהם שונות. אימא יכולה לצאת לעבודה ולהשאיר את הילד נעול בבית, מתוך מחשבה שאם הוא יבכה - השכנים יטפלו בו. זה אורח חייהם מארצות המוצא. אבל בארץ השכן ישמע את הילד בוכה ויתקשר למשטרה להתלונן על הזנחה". אחד המקרים הקיצוניים, של הזנחה שהובילה למוות, אירע לפני כשנתיים. האם יצאה לעבודה והותירה את בתה בת במסגרת "בייביסיטר" של נשות 6- ה הקהילה, שם לא נועלים את הדלת. תמר מספרת בכאב: "הזהרנו את האם, 'אל תשימי אותה שם - הילדה תברח, הדלת לא נעולה'. האם אמרה 'אני לא

נקודת מפגש 21