מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 2

דילמות אתיות העבודה הייחודית עם הקהילה הזרה מעוררת בקרב אנשי הטיפול דילמות, מוכרות וחדשות, ותמיד ניכר קושי גדול להכריע בהן ולהתמודד עמן. האם לתת למי שהכי זקוק או למי שיש לו פוטנציאל טוב יותר לשינוי? כיצד להעביר מסר מידי וברור להורה תוך כיבוד תרבותו ואמונתו? מה חשוב יותר - צורכי הקיום הפיזיים או הצרכים הרגשיים? האם לשתף מתורגמן בן תרבותם של ההורים בשיחה, אף שהוא עלול להשמיט תכנים ולהשפיע על הטיפול? מה עושים כאשר התמודדות עם סכנת הגירוש מתנגשת עם צורכי הילד? תמר מספרת: "באחד המקרים, ילד מהקהילה אותר כמעוכב התפתחות והיה צריך להגיע לגן מיוחד, אך האב המשיך להביא אותו לגן רגיל. פנינו לאבא, שסיפר שהילד מלווה אותו לתחנת האוטובוס, ומשם האבא נוסע לעבודה והילד הולך לגן הרגיל, סמוך לתחנה. האבא זקוק לילד כדי להגן עליו מפני המשטרה, הילד משמש אפוד מגן לאב, אז הוא ממשיך ללכת לגן רגיל. צריך להבין שהשיקול פה הוא של הישרדות, אנשים נלחמים על קיומם. האבא אמר לי: 'אם אני אגורש, הילד יותר יסבול. יהיה לו יותר רע.' מה אפשר לומר על טיעון שכזה?" תמר ממשיכה: "פעם, כאשר האב היה עצור, החביאו את האימא, הביאו את הילד למשטרה ואמרו שהאבא הוא משמורן יחיד, כדי שיוציאו אותו ממעצר. ידעתי על כך ואמרתי לאימא - צאי מהמחבוא, הילד סובל. האימא לא הסכימה, הילד נשלח בינתיים למשפחה אומנת, ובסופו של דבר המשטרה בדקה, גילתה שזה תרגיל וגירשה את האבא. האם נעלמה לילד, עשתה לו טראומה,

ולנו כאנשי טיפול קשה לראות את זה. הקהילה לעומת זאת תומכת באימא ובמעשה. אנחנו מסמלים את הכיוון השני - הרואה את הילד. לילד נגרמה טראומה, הוריו נעלמו לו".

איך מוצאים בכל זאת כוחות להמשיך? תמר עונה מתוך נחישות: "כל זה עוד יותר מאתגר אותנו, עוד יותר נותן כוח. איפה שהכי קשה - שם הצדק החברתי הכי מורגש." מה החלום שלך בקשר לעבודה עם האוכלוסייה הזו? "החלום שלי שהקהילה הזרה תוכר על ידי הממשלה ושתהיה מדיניות ברורה שתקל עלינו את העבודה. אני רוצה לראות את מסיל"ה ברמה לאומית ושמסיל"ה בתל אביב תהיה סניף שלה, זה בעיניי נכון יותר. בינתיים, עד שזה יקרה, נגייס תרומות מהמגזר השלישי ונמשיך בעשייה שלנו פה." עולמם של הילדים הללו ושל הקהילה הזרה בכלל הוא עולם שנמצא במרחק נגיעה מאתנו, אך אחר כל כך ושונה. נדמה לי שבסופו של דבר זו אותה נגיעה שיכולה לגשר על המרחק. המרחק התרבותי, הפוליטי, החברתי. נגיעה אנושית אחת חמה, שעושה את הפער קטן ואת האדם גדול יותר. העשייה למען ילדי הקהילה הזרה ייחודית ומורכבת. ילדי הקהילה חיים בסביבה לא פשוטה - תרבותית, פיזית ונפשית, ועם זאת הם ילדים - חסרי אונים, זקוקים להגנה. ילד החווה הזנחה או פגיעה, לרוב פיזית, זוכה לטיפול רגיש תרבות ומיוחד לו, כאשר מקומו פה, בארץ, אינו ודאי ואינו ברור. בתוך הערפל הגדול מנסים אנשי טיפול שונים לפלס דרך טיפולית ייחודית למען הילדים, כדי לאפשר להם חיים בתנאים בסיסיים - בסביבה אוהבת, מחנכת ומקבלת.

פועלים בתוך ואקום גדול

סיפורים רבים שזורים בפעילות של מסיל"ה יום-יום. העבודה הטיפולית רגישת התרבות, המורכבת ממילא, נעשית בתנאים לא קלים - ללא תמיכת הממשלה. בקרב משרדי הממשלה, משרד החינוך הוא הגוף היחיד שמקבל את ילדי הקהילה הזרה ומעניק לכולם זכות ללמוד במסגרות חינוכיות. משרד הבריאות מעניק ביטוח רפואי רק לילדים ורק באמצעות קופת חולים מאוחדת. משרד הרווחה מכיר רק במצבי סיכון , כאשר יש 18 קיצוניים לילדים עד גיל צורך בהוצאת הילד מהבית. הטווח כולו אינו מוכר. "ישראל חתומה על תמר מדגישה: האמנה לזכויות הילד, מתוך ההבנה שהילד לא בחר למי להיוולד. הילד לא אשם. הוא לא אשם שהוא נולד לאבא לא חוקי. אך בפועל - אין סיוע, אין מדיניות טיפול בקהילה הזרה. אנו פועלים בתוך ואקום מאוד גדול." האם החיים בתנאים של אי-ודאות משפיעים על העבודה עם הקהילה והטיפול בה? "בהיבט הרגשי זה מאוד קשה. אנחנו משקיעים פה בקשרים טיפוליים. בכל יום מטופל יכול להיות מגורש מהארץ ויכולה להיכפות עלינו פרידה. כולם פה ללא אשרות שהייה, כולם לא חוקיים. אנו מטפלים בהם סביב אי- ודאות, כאשר בכל רגע ישנו אלמנט של ארעיות".

נקודת מפגש 23