מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

המגפה ואני

1 / מרב סבן המגפה ואני

ורבה עם כל העולם. אחר כך עצובה, מסתגרת, בוכה, שונאת את המגפה, שונאת את עצמי שאני ככה... עוטה על עצמי מסכה, שתסתיר, שתגן. מרגישה שזה קצת מרגיע. מאחורי המסכה אני מרגישה שזה אפשרי, מעזה אפילו לצאת מהבית. קצת קשה לנשום ככה, זה לא מרגיש ממש כרגיל, אבל לרגע קצת יותר בטוח. נושמת עמוק, מבקשת בדיקה, מחכה לטיפול. שמעתי שהגוף יכול לייצר נוגדנים. שומעת אנשים מדברים – זה תהליך, אומרים שנחזור לשגרה, שגרה חדשה, קצת אחרת אבל שגרה, רגועה, מתפקדת, שמחה... חבושה במסכה, שומרת על ריחוק חברתי ובכל זאת מתקרבת מעט – אני מחכה, מאמינה, רוצה ומבקשת בשביל עצמי. שיהיה לי הכוח להתמודד ולהמשיך הלאה, בבריאות, עם כוחות. שאוכל לחזור לחיים, לתפקוד, לשמחה, לקרבה, לקשר, לאמון בעצמי ובאחרים.

העולם מתמודד עם מגפה שמתפשטת לכל עבר, לא ברור מהיכן בא הנגיף, לא ברור את מי יתקוף ואיך אפשר להתגונן מפניו. לא ברור לי על מי אפשר לסמוך, למי אפשר להתקרב, מי מסוכן ומי יפגע בי. איך אדע מי מקשיב לחוקים ומי לא. ...באמת, איך יודעים דברים כאלה? קשה להתקרב לאנשים. קרבה פיזית מאיימת עלי מאוד, וממש מבלבל שאפילו בקרב המשפחה כבר אי אפשר לדעת אם אפשר להרגיש ביטחון. גם אדם קרוב ומוכר יכול לשאת את הנגיף הבלתי נראה, הפוגעני והמתעתע. אני משתעלת, מתקשה לנשום, זה מלחיץ ממש – האם אני חולה, האם זו חרדה? אולי הגוף מספר לי משהו... אני מנסה להקשיב לגוף אבל מתבלבלת. זה קשור? זה לא קשור? בעיקר מבלבל ומלחיץ. ניסיתי להישמר, באמת, עשיתי הכול, בעצם – אולי לא מספיק, הייתי צריכה לדעת שזה עלול לקרות, אני בטח אשמה, לא שמרתי מרחק מספיק, לא הבנתי מה שאמרו לי, רציתי להתקרב, רציתי חום וחיבוק, לא חשבתי שזה יכול לקרות, בטח לא לי... הייתי צריכה להישמר, להיזהר, אני טיפשה. ועכשיו אני כבר לא ממש יודעת אם אני לא מפיצה סביבי סכנה וכמה אני עלולה לפגוע בסובבים אותי. אני מוצאת את עצמי דרוכה ומתוחה, מהיכן זה יגיע, איך אני יכולה לשמור על עצמי. איך אני יכולה לשמור על אחרים מפניי. לא הולכת לעבודה, אין חשק לכלום, אולי אני כבר מגזימה ומשתגעת... מרגישה מתוחה, זועמת, כועסת

מרב סבן היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. מטפלת, מדריכה ומרצה בתחום של טיפול בנפגעי תקיפה מינית ובבני משפחותיהם. 1

I נקודת מפגש 9