מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 21 - מרץ 2021

על סגירת תיקים בעבירות כלפי קטינים

לא רק שבא באיחור אלא הוא דל פרטים או מתוך קושי משמעותי בתיאור ובשיתוף אחרים בפגיעה. יש מקרים לא מועטים שבהם הקטין מקבל הוראות מהפוגע שלא לספר על הפגיעה, לעיתים בליווי אזהרה או איום, או שאמירות ש"לא מספרים על מה שקורה בבית" נאמרות כלפיו. בכך יש כדי להקשות על הקטין בחשיפה ובמסירת דיווח על הפגיעה. לעיתים, כאשר הקטין חושף את הפגיעה בפני הקרובים לו, נערך שיח לא זהיר אשר "מזהם" את עדותו ומקשה על היכולת למצות את תיאורו שלו את הפגיעה או את זיהויו של הפוגע. לעיתים קרובות עבירות אלימות ומין, למרות פגיעתן הקשה, אינן מותירות סימנים פיזיים לאורך זמן, באופן שניתן לתעד אותן לצורך הליך שיפוטי. נוסף על כל אלו, לעיתים קרובות קטינים אינם נענים לתשאול על ידי חוקר, מיומן ורגיש ככל שיהיה, ובמקרים רבים, למרות עידוד ותמיכה, הם שוללים פגיעה, או שאינם משתפים פעולה עם החקירה ואינם מוסרים מידע בחקירה, גם אם חשפו את דבר הפגיעה וסיפרו עליה לגורם כלשהו קודם לכן. מאפיינים אלו, אשר מניתי בתמצית, מקשים על איסוף מיטבי של הראיות, על בניית תשתית ראייתית מספקת, ועל משקלה של עדות הקטין. ההסדר החוקי במדינת ישראל מחייב חקירת ילד עד גיל אשר אף מעריך את מהימנותו, ובכך 9 על ידי חוקר ילדים 14 מופקד הקטין הנפגע בידיים אמונות ומקצועיות לשם חשיפת הפגיעה בו וקבלת מלוא הסיפור על פי החלטת חוקר הילדים. בחלק גדול מהחקירות הילד אף לא יצטרך להעיד בבית המשפט ולהיחשף למעמד המורכב של עדות וחקירה נגדית, מתוך ראיית טובתו ושלומו הנפשי, אולם במצבים אלו נדרשת ראיה חיצונית מסייעת לשם עמידה ברף הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין. על כן בבוא הפרקליט לעיין בתיק חקירה שעניינו פגיעה בקטינים, ולנתח אותו מהבחינה הראייתית, ניצב לפניו אתגר ראייתי הנובע מהמאפיינים הייחודיים לעבירות אלו, ובעיקר כשהן מבוצעות כלפי קטינים. כך לדוגמה, לעיתים עדותו של הקטין, ככל שהוא מתחת לגיל

23% , נגנזו בעילה של חוסר ראיות 49% , מבין התיקים שנסגרו בעילה של מכלול נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין מחוסר אשמה. 18%- (בשמה הקודם "חוסר עניין לציבור") ו ) נסגרו בעילות האחרות. 10%( שאר התיקים הנה כי כן עולה כי שיעור גבוה מהתיקים המגיעים לסיום החקירה במשטרה, בכלל תחומי העבריינות, נסגרים, ולא מוגש בהם כתב אישום. נתון זה, הנראה "קשה", נובע מהרף הראייתי הגבוה הדרוש להגשת כתב אישום כפי שפורט לעיל. כדי לאזן את התמונה, יודגש כי בין השאר, בשל המבחנים הראייתיים המחמירים, מהתיקים המוגשים לבית המשפט מסתיים ההליך 89%- בכ בהרשעה. הרף הראייתי הנדרש להגשת כתב אישום מחייב בחינה ראייתית מדוקדקת, אך מוביל לתוצאה שבמרבית התיקים המוגשים לבית המשפט מסתיים ההליך בהרשעה, בין בדרך של הכרעת דין מרשיעה ובין בדרך של הסדר טיעון. מדובר ב"מקבילית כוחות" המאזנת את עצמה. פגיעות בקטינים — אתגר ראייתי הרף הראייתי שתואר לעיל והמבחנים להגשת כתב אישום חלים על כלל העבירות הפליליות, ובכללן עבירות כנגד קטינים, עבירות מין, עבירות אלימות, התעללות והזנחה. בעבירות אלו, התשתית הראייתית מתבססת על עדותם של הקטינים עצמם, לעיתים רבות כעדות יחידה אל מול עדותו של הפוגע. עדותו ותיאורו של הקטין מושפעים מגילו, מיכולותיו הקוגניטיביות והוורבליות, ממצבו הנפשי, מאופי הפגיעה בו והתמשכותה, מנסיבות החשיפה ואופייה. לעיתים קרובות דווקא פגיעה קשה, מתמשכת וטראומטית, תתאפיין בסיפור שאינו קוהרנטי, רצוף "חללים", בלי יכולת למקם את הפגיעה על רצף זמן או רצף בכלל. עבירות כנגד קטינים מתבצעות לרוב בביתם, או בין ארבעה קירות, ללא עדים או ראיות חיצוניות. במרבית המקרים הפוגע הוא קרוב ומוכר לקטין, ועל כן החשיפה והדיווח של הקטין נעשים לעיתים בחלוף זמן רב מעת ביצוע העבירות. במקרים רבים הקטין נתון בקונפליקט נאמנות אל מול הפוגע, שעשוי להיות קרוב מוכר, בעל מרות או סמכות, הקונפליקט אל מול החשש מהשלכות החשיפה, והדיווח של הקטין על הפגיעה

.2019 דו"ח הפרקליטות לשנת 8 .1955- על פי חוק תיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) תשט"ו 9

I נקודת מפגש 45