מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 22 - ינואר 2022

דינה לוקץ

אנחנו פוגשים את הילדים בשלבים שונים של האבל: לעיתים הם עדיין בשלב ההלם, עדיין אינם מעכלים את מה שקרה, כגון ד', ילד בן שמונה שהיה עד לרצח אימו על ידי אביו, שאמר ; ילדים אחרים "ניסיתי להעיר אותה ולא הצלחתי" בחקירתו , או שהם במצב "אימא לא באמת מתה" עדיין בהכחשה – של ניתוק רגשי, ובתארם את הרצח הם כאילו משתפים אותנו בעוד אירוע שגרתי בחייהם ולא באירוע אלימות קטלני. לעומתם, ילדים שנחקרים כעבור זמן מיום הרצח או ילדים גדולים יותר מבינים במידה מסוימת את מה שקרה, ואותם אנו פוגשים כשהם שקועים עמוק באבל ויגון. לעיתים הם יביעו תחושות כעס כלפי מי שלקח מהם את האדם שכה אהבו. "בשבילי כך סיפרה ילדה בת תשע שאביה רצח את אימה: , ולאחר מכן לא הזכירה שוב את הוא יותר לא אבא שלי" שמו וכשדיברה עליו השתמשה במילה "הוא". אנו פוגשים גם ילדים מוצפים רגשית – בוכים, נרגשים מאוד, מבולבלים וסוערים, העדות שלהם מקוטעת ומפוזרת, הם מתקשים לתאר את מה שקרה ואי אפשר להשלים את השיחה עימם. יש מקרים שבהם נשקול לעצור את החקירה ולחזור אל הילד בשלב מאוחר יותר, לפי מצבו. ולבסוף, יש ילדים שכלל אינם יודעים שהנורא מכול קרה להם, מכיוון שלא היו בבית כשאירע הרצח, או ילדים שנכחו במקום אבל מפאת גילם הצעיר לא הבינו את תוצאות האירוע. ילדים אלו מספרים לנו שההורה 'רק' נפצע והוא בדרכו לבית החולים לקבל טיפול ובקרוב ילכו לבקר אותו. חקירת ילדים היכולת לספר על אירוע טראומטי קשה בכל גיל, ובייחוד כאשר מדובר בילד צעיר. ילד שצריך לשחזר אירוע טראומטי ולדבר עליו ניצב לפני אתגר קשה ומורכב, והוא מנסה כמיטב יכולתו למצוא את המילים שיתארו וימחישו את מה שעבר עליו. וכך וכאילו כדי "הוא רצה להרוג אותה..." תיאר זאת י', בן שבע: "שלא להסביר לעצמו, ואולי גם לחוקר הילדים, הוא הוסיף: תהיה חיה". כדי להקל על הילד את ההתמודדות עם משימה זו וליצור אווירה שתאפשר לו לספר על מה שקרה, חוקר הילדים מתחיל בבניית קשר של אמון. בהמשך הוא מפנה אל הילד שאלות שמטרתן לסייע לילד לדלות מזיכרונו מידע רב ככל האפשר, כך שבסופו של דבר יהיה אפשר להבין מה התרחש מאחורי הדלתות הסגורות. החקירה בנויה כך שתחילה הילד מוסר בחופשיות את מה שהוא זוכר או את מה ש'עולה לו לראש'; לאחר מכן, בעזרת סוגים שונים של תשאול, הוא

מתרכז בכל פעם בחלק אחד של האירוע ובהמשך – בפרטים ספציפיים שהילד מסר והוא מתבקש להרחיב עליהם. כך, ממש כמו לאחר מסך שעולה או ערפל שמתפזר, מתקבלת בסופו של דבר תמונה מדבריו של הילד שמסוגל – ואף מצליח – לתאר אירוע שלם, מלא ומפורט. לעיתים קרובות חקירת הילד היא למעשה הפעם הראשונה שבה הילד מספר למישהו אחר את כל מה שראה ושמע, ואז גם עולים פרטים שאף אחד לא ידע עליהם: באחת מחקירות הילדים חקרתי ילדה צעירה שהייתה עדה לרצח אימה על ידי אביה. ובחקירה סיפרה הילדה – שעד כה כולם חשבו שהיא ברחה מזירת האירוע במהלך הרצח – שהיא חזרה לשם... היא תיארה לפניי פרטים חדשים שעד אז לא היו ידועים לאיש, והייתה להם חשיבות רבה לאיסוף הראיות ולהמשך הטיפול בתיק על ידי המשטרה והפרקליטות. על אף החשיבות הגדולה של גביית עדות מפורטת ושלמה מהילד, לצורך ההליך הפלילי, תפקידו של חוקר הילדים לאזן בין צורכי החקירה ובין הגנה על הילד ועל מצבו הרגשי. חוקר ילדים שהוא עובד סוציאלי במקצועו צריך לנוע בין שני הקצוות הללו ברגישות, במיומנות ובמקצועיות; מצד אחד, הוא מבין את חשיבות איסוף המידע שמחכים לו מעבר לדלת, מידע שהוא קריטי להמשך הטיפול של המשטרה, ומצד שני עליו להיות תמיד עם 'יד על הדופק' בנוגע למצבו של הילד בכל שלב של החקירה, להעריך את מצבו ולהפעיל שיקול דעת בעניין המשך התשאול ואף החקירה. רגע לפני שהעולם מתהפך לפני חקירת רצח במשפחה יש דריכות גדולה מאוד אצל חוקר הילדים. החקירה מתקבלת לרוב בשעות לא שגרתיות, למשל בשעת לילה מאוחרת או לפנות בוקר, והחוקר נדרש להתכונן לקראתה בזריזות אך בקפידה. ההכנה היא ברמה המנטלית והמקצועית, על החוקר לקרוא לפני החקירה עדויות – לעיתים עדויות רבות – ולהיות בקיא בכל חומרי החקירה. ההכנה הרגשית של חוקר הילדים מלווה במתח רב לקראת המפגש עם הילד וכן בחשש לקראת הלא נודע – מה יעלה בחקירה ומה יהיה מצבו של הילד. ההכנה חשובה, אך לרוב אין זמן רב להתארגנות מאחר שיש לקיים את החקירה בהקדם האפשרי, לאור הצורך הבהול באיסוף ראיות, במעצר חשודים ובמניעת שיבוש החקירה. "...מרגיש מוזר, שאתה יודע משהו שהילד מולך לא יודע

נקודת מפגש I 58