מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 22 - ינואר 2022

מור שני-שרמן ומיה שפע

אחד מהצדדים, ולכן חלק משמעותי מהטיפול הדיאדי כרוך במתן חיזוקים והתפעלות מהתהליך שהם עושים יחד ולחוד, מעין רשת תמיכה נרקיסיסטית למאמצים ולצעדים הנדרשים מהם בהמשך, גם כמודלינג להורות רואה ומִתְפּעֶלת. גלינסקי תיאר כיצד הימצאות שני מטפלים בחדר בטיפול משפחתי חושפת את המשפחה לסגנונות שונים של אינטראקציה ומאפשרת צפייה בפתרון קונפליקט בדרך .)Galinsky & Schopler, 1981( פרודוקטיבית ומחוללת גדילה ) טוענים שהמודל שבו שני מטפלים 2006( ' יאלום ולשץ עובדים יחד מתוך כבוד הדדי ומתן מקום ראוי זה לזו – ללא תחרות הרסנית, השתלטות או ניצול, כפי שהמטופלים היו מורגלים ביחסיהם הבין-אישיים – מאפשר תיקון בקרב המטופלים. העבודה המשותפת בקו מאפשרת מודלינג לקשר ותקשורת. אם בהתחלה לכל מטפלת יש תפקיד ברור, ככל שהטיפול מתקדם למטפלות מתאפשר להגמיש את מקומן, ולנוע יותר בין התפקידים ונקודות המבט. העבודה בשניים מתחלקת בצורה לא מודעת ומתפקדת בצורה הטובה ביותר כשהתפקידים בחדר, המטפלת של הנער יכולה להביע 8: נזילים ולא נוקשים אמפתיה להורים, והמטפלת של ההורים יכולה לשקף את חוויית הנער, בלי שהדבר ייחווה כאיום. דוגמה לכך אפשר לראות במקרה שהייתה סרבנות קשר ברקע, האֵם פנתה אל בנה בטיפול הדיאדי ואיחלה לו שיעשה את הבחירות בחייו ממקום אותנטי ולא מתוך ריצוי. הנער חווה את האם כמסיתה אותו כנגד אביו, כפי שאכן היה בעבר, דרך רמיזה לכך שהוא מנסה לרצות את האב. המטפלת של הנער שישבה מול האם ראתה את מבטה המופתע, הבינה שהיא נפגעה מעצם ההאשמה של בנה ושיקפה לנער את כוונת האם מתוך אִתגוּר הנרטיב שלו ,ואילו המטפלת של האם הנכיחה את מקור חווייתו זו בהתנהלות העבר שלה. בהמשך לעבודת המטפלות בחדר, הנער והוריו עדים לדינמיקה של הפרקטיקה ולהוכחה שהכוונה אינה הרסנית ואף מיטיבה. עתה הם גם יכולים בהדרגה להתנסות ולנוע במרחב שבו רגשות יכולים להיות מורכבים, שאין רק שתי אפשרויות בינאריות של או-או אלא גם וגם, שבו יכולות להימצא אמביוולנטיות ודיאלקטיקה. כך לדוגמה, נערה שדיבורה התאפיין בדיכוטומיות ובדטרמיניסטיות החלה לתאר כיצד היא "נורא עצבנית ולא בא לה להיות כאן", אבל גם "מאוד מתרגשת מהמפגש בכל זאת", שהיא "שונאת את אימא, אבל חשוב לה שאימא תתעקש עליה ולא תוותר בכל

מסובסד במלואו – גם במשאבים הכלכליים). בבניית הסטינג למפגשים הדיאדיים, על אף הרצון והצורך להנכיח את צורכי כל המשתתפים, כדאי לתעדף את צורכי הנער ולהתחשב בהם בקביעת התדירות וזמני המפגשים, לשם יצירת עקביות ורצף. המפגשים המשותפים מתקיימים אחת לשבוע – הנער נוכח בכל מפגש וההורים באים לסירוגין. סדר הישיבה בחדר אף הוא נבנה כחלק מהסטינג; הנער יושב ליד המטפלת שהיא מעין המשך שלו, וההורה יושב ליד המטפלת שלו ומול המטפלת של הנער. כך הנער יושב מול ההורה, אך בו בזמן בחוויה של מרחק ונפרדות ממנו, ושתי המטפלות יכולות להתבונן ולנוע בין המטופלים בחופשיות יחסית, וגם לייצר מרחב מחבר או מגן על פי הצורך. עקב עוצמת הקונפליקט ורמות החרדה הגבוהות, כדי לאפשר מרחב בין-אישי מיטיב ופרודוקטיבי, יש צורך בגבולות ברורים מאוד ושומרים, וכן הכנה והטרמה שלהם. החוזה שנבנה כולל את גבולות המפגש, סטינג בסיסי, תקשורת מכבדת, שיח העוסק אך ורק בהורה הנוכח בחדר ובתנאים לקיום הפגישה או הפסקתה, כדי למנוע פוגענות או העמקת פיצולים. בעבודה מול קונפליקט גבוה נדרשים גבולות ברורים שישמרו על הנוכחים ויאפשרו חוויית מימוש של פוטנציאל 6. אנושי במקום יחסים של דיפרנציאציה גם הסטינג וגם החוזה הטיפולי מוצגים לכל אחד מבני המשפחה עוד לפני תחילת הטיפול הדיאדי, לשם דיון, הכנה והתאמה. בפתח הפגישה הראשונה, ולאחר מכן במידת הצורך בכל פגישה, יוצג החוזה המפורט עד לכדי כללים אופרטיביים קונקרטיים. כך לדוגמה, בטיפול עם נערה שחלק מהדרך שלה להשיג חוויית שליטה היה בכך שנהגה לצאת מחדר הטיפולים; בכל פעם שחשה ערעור על הנרטיב שלה, שבו הוריה אינם מבינים את צרכיה, היא ניסתה להפריד בין המטפלת להורה בחדר. כדי למנוע את שימור הפיצול בדרך זו, נאמר בחוזה כי ברגע שאחד הנוכחים עוזב את החדר הפגישה נפסקת והמטפלות ממתינות בחדר לחזרתו. אם לא יחזור בתוך חמש דקות, הפגישה מסתיימת. הרבה מרובד העבודה הגלוי בחדר נוגע באירועים המיידים, . אחד הנוכחים, לרוב הנער, מביא אירוע או 7 בכאן ועכשיו סוגיה אשר דרכם אנו מתבוננים ומפתחים את השיח יחדיו, תחילה – כאימון בתקשורת בונה, ובהמשך – כמראה למרחב האישי והבין-אישי הרחב והעמוק יותר. כאמור, קיימת הבנה שהמפגשים המשותפים יכולים להוות איום נרקיסיסטי על כל

.)2001( ראו אצל פטרן 6 כאן ועכשיו - "כאן" מרמז על מודעות לעובדה כי הזמן אינו כולל רק את העבר והעתיד של המטופל, אלא גם את זה המתרחש בהווה המשתנה של 7 .)Joseph, 2013( הסיטואציה האנליטית, בעוד ה"עכשיו" מתייחס למתרחש בין המטפל למטופל בחדר, תוך החזקה של המציאות המיידית בחוץ ובחיי היומיום .)2006 ,' כפי שיאלום ולשץ' מתארים זאת (יאלום ולשץ 8

נקודת מפגש I 96