מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

נגה צור

). נוסף על ההסברים הללו, על Defrin et al., 2008, 2015( הסיבות והאופן שפגיעות בילדות נקשרות בסיכון מוגבר לכאב כרוני, מעניין להתבונן גם על הקשר שבין הכאב האקוטי במהלך הפגיעה לכאב הכרוני שלאחריה מתוך האופן שבו שורדי התעללות תופסים או חווים אותו. במילים אחרות, האם חוויות כאב במהלך התעללות בילדות ״מוטבעות״ ומעצבות את חוויות הכאב הכרוני אשר יכולות להימשך שנים רבות לאחריה? תיאוריית ה"פרסוניפיקציה של מחלה", שפותחה על ידי שחר Schattner & Shahar, 2011; Shahar & Lerman,( ואחרים ), מאפשרת לנו להתבונן על האופן שבו היחסים עם 2013 הפוגע מוטמעים ביחסים שמפתח הנפגע עם הכאב הכרוני שלו. תיאוריה זו גורסת כי אנשים החיים עם מחלה כרונית נוטים עם הזמן לייחס לה תכונות אנושיות, כלומר – להאניש אותה באופן שתואם את נטיותיהם האישיות ונסיבות חייהם. כך יש אנשים שיגידו על מחלה כרונית שהם סובלים ממנה שהיא ״האויב הכי גדול״ שלהם, ויש כאלו שיגידו שהמחלה לימדה אותם דברים חשובים על החיים ועל עצמם, או ש״יילחמו בה״ בכל הכוח. למעשה, התיאוריה מסבירה את האופן שבו נוצרת מעין ״מערכת יחסים״ בין העצמי ובין המחלה הכרונית. תיאוריה זו שימשה בסיס לכמה מחקרים שנערכו לאחרונה, ובהם נעשתה אדפטציה של תיאוריית הפרסוניפיקציה לתוך הפריזמה של טראומה בין-אישית. בפשטות, נבחנה השאלה – האם אנשים שעברו מערכות יחסים מתעללות ייטו לייחס לכאב כרוני שהם סובלים ממנו תכונות מתעללות באופן שדומה למערכת היחסים עם הפוגע שלהם? שני מחקרים ראשונים חשפו שאנשים שעברו התעללות קשה במהלך שהותם בשבי נטו לייחס לכאב הכרוני שלהם תכונות מתעללות, באופן דומה לאיכויות המאפיינות את הקשר עם ). כך, יותר משלושים שנה Tsur et al., 2017, 2020( השובה לאחר השבי, אנשים תיארו את הכאב הכרוני שלהם במילים ״מפחיד״, ״מייסר״, ״מתעלל״, ״מאמלל״. נוסף על כך, הממצאים ממושך יותר נטו לייחס PTSD- הראו שפדויי שבי שסובלים מ פרסוניפיקציה מתעללת יותר לכאב שלהם. מחקר אחר, שכלל שני מדגמי נשים – האחד מהאוכלוסייה הכללית והשני של שורדות התעללות מינית בילדות – מצא אף הוא קשר בין התעללות בילדות ובין הנטייה לייחס לכאב כרוני תכונות ). ממצאים אלו מצביעים על האפשרות Tsur, 2022( מתעללות של ״הטבעת״ הקשר עם הפוגע על ה״קשר״ שנוצר עם כאב. מדוע היחסים שנוצרים עם הכאב יכולים להדהד את היחסים עם הפוגע? תשובה אחת היא שכאב במהותו יכול להידמות לחוויה מתעללת. זוהי חוויה גופנית שכמו ״פולשת״ לגוף, מתרחשת ללא שליטה ומייסרת את האדם שחווה אותה. באופן דומה לזה של הקשר עם הפוגע, הנפגע שחווה כאב

כרוני ניצב מולו חסר אונים וכפוף לסבל שכרוך בו. זאת ועוד, כאבים שנחוו במהלך ההתעללות יכולים להופיע בצורת סימפטומים חודרניים של פלאשבקים, ובכך לדַמות או אף להוות את הכאבים הכרוניים שאנשים סובלים מהם. מזווית אחרת, תיאוריית ״הנחות העולם״ של ג׳נוף-בולמן ) גורסת כי טראומה נוטה לעיתים Janoff-Bulman, 2010( לרסק את הנחות העולם הבסיסיות ביותר של האדם. כך הנחות בסיסיות שיש לנו על העולם – מקום טוב בסך הכול, האנשים בו מיטיבים, אנחנו עצמנו בעלי ערך – עלולות להתנפץ במפגש עם אירועי חיים טראומטיים בכלל, ועם התעללות בילדות בפרט. כאן אטען כי גם הנחות העולם הבסיסיות שיש לנו לגבי הגוף שלנו – בריא, חזק, נעים, או חלק ממי שאנחנו – עלולות להתנפץ לאחר התעללות בילדות, ובעיקר כזאת שמערבת תחושות גופניות של כאב. באופן זה, אותה הנחה בסיסית שיש לנו לגבי הגוף כמעין מצפן שתחושותיו נועדו לכוון אותנו בעולם, כפי שתוארה בפתיחה, עלולה להתערער. במקום זה הגוף הופך לזירה המשחזרת את התחושות הגופניות שנחוו במהלך ההתעללות, מקור לסבל, לכאב. לבסוף, סדרת מחקרים אחרת מבססת את ההבנה שטראומה מייצרת מה שמכונה ״אוריינטציה פוסט-טראומטית כלפי Tsur, 2020; Tsur & Talmon, 2021; Tsur et( ״ תחושות גופניות ). אוריינטציה זו משקפת למעשה את הנטייה לפרש al., 2018 תחושות גופניות יומיומיות באופן שלילי, כמאיימות, מפחידות, או כאינדיקציה לקטסטרופה גופנית/בריאותית. למשל, כאב ראש שקשור בעייפות או במזג אוויר עלול להתפרש באופן קטסטרופלי כסימן למחלה חמורה, כתחושה בלתי נסבלת. כלומר, בקרב אנשים שעברו התעללות בילדות כאבים גופניים עלולים להיחוות באופן קטסטרופלי, מאיימים על שלמות האני, על התפקוד, על היכולת להמשיך לחיות בכלל. גם אם הפרשנות של התחושות הגופניות אינה מסבירה בהכרח את האטיולוגיה להתפתחות של כאב כרוני, ממצאים מראים כי היא יכולה להסביר את חומרת הכאב ואת הפגיעה ברווחה .)Severeijns et al., 2001( ובתפקוד שקשורים בכאב כרוני חוויות גופניות בכלל, וחוויות של כאב בפרט, נמצאות לסיכום, בלב ליבן של חוויות טראומטיות. לא זו בלבד אלא שכאב כרוני מסתמן כתופעה פוסט-טראומטית בשכיחות גבוהה מאוד, ועל כן יש הטוענים שהוא מרכיב קרדינלי בתגובות פוסט טראומטיות בכלל. מעבר לחשיבות שבהבנת האטיולוגיה של כאב כרוני פוסט-טראומטי, חשוב שהעוסקות והעוסקים בפרקטיקה ומחקר ילמדו על האופנים שבהם אנשים תופסים את הכאב שלהם במהלך הפגיעה ולאחריה וחיים איתו, חיים אותו. כאן חשוב להזכיר כי התפיסה שלפיה המנדט לעיסוק בהיבטים גופניים של טראומה שמור לאנשי מקצועות

נקודת מפגש I 50