מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 25 - יולי 2023

סיגל קני-פז

לך כלום, אני לא רואה שום פצע", היא פנתה אל המטפלת בחוסר אונים ושאלה: "תגידי, מה הוא רוצה ממני?" המטפלת שהבינה את הבקשה של איתי ואת הקושי של אימו להיענות לה, מהמקום של החסר שאיתי חווה מול אימו בתקופת חייו הראשונה, התייחסה לכך שאיתי זקוק לאימא שתרגיע ותנשק כי יש משהו שכואב, גם אם לא רואים אותו. ובד בבד לומר לרות שלא פשוט כשאיתי כך בוכה ולתת לו את מה שהוא זקוק לו. המטפלת יצאה מן החדר והביאה פלסטר, ונתנה אותו לרות כדי שתחבוש לאיתי את הפצע הבלתי נראה. חשוב היה שרות היא שתעשה את החבישה, לתיקון יחסי העבר. המקום שבו המטפלת ראתה את צרכיה של רות בתחילת הקשר הטיפולי, ונתנה לה מענה מיידי וקונקרטי, הוא בין השאר המקום שאִפשר לרות לראות את הצורך של איתי בנחמה, בהרגעה, בפלסטר – גם אם אין פצע. בעיניי, ההתעקשות על הקשר עם ההורים וחוסר הוויתור הם חלק מהתהליך הטיפולי, ולא – כפי שמטפלים רבים ) – רק אמצעי reaching out( מתייחסים לתהליך היישוג Knei-Paz, ;2015 , או מקפצה ל"התחלת טיפול" (קני-פז ). להורים שמרגישים אשמים או לא משמעותיים או 2009 גם וגם, ואינם מכירים ביחסי עזרה כמקום שיכול להיטיב עימם – החוויה שבה המטפל מפציר בהורה להגיע למפגש מאפשרת להעביר להורה את המסר שאנחנו חושבים עליו, שהוא חשוב לנו ולילד. יעידו על כך מטופלים שחוו חוויות טיפול משמעותיות, ובתשובה לשאלה מה סוד ההצלחה הם עונים, כפי שענתה רות: המטפלת שלי לא ויתרה עליי. למרות חוויה זו, לילד יש זמן קריטי להתפתחות, וזה לא תמיד עומד בקצב שההורה זקוק לו לשיקום. כלומר, יצירת איי התקשרות אינה מספיקה בהכרח לעצור את ההעברה הבין-דורית של יחסי התקשרות פוגעניים או מזניחים. במצבים אלו, טובתו של הילד מצריכה לפעול למציאת מרחב מיטיב חלופי. עם זאת, וללא סתירה בין השניים, גם במצבים שהוחלט שההורה Hoffnung-Assoulin & Knei-Paz,( אינו מסוגל לגדל את ילדו ) והילד גדל בפנימייה, באומנה או אפילו נמסר לאימוץ, 2023 הוא נושא עימו את יחסי ההתקשרות עם ההורה, ואלו ישפיעו גם על יכולתו לבנות יחסי התקשרות מיטיבים עם הדמויות המגדלות החדשות. איי התקשרות בטוחה הם פעולות רגשיות לסיכום, וקונקרטיות שמטרתן לספק מצבים כמו-הוריים להורה, ולספק לו חוויה של נִראּות. מטרתן של ההתערבויות לעורר גם זיכרונות מיטיבים, דמויות מיטיבות ואף חוויות לא מילוליות נעימות מעברו של ההורה. המטפל מספק מצבים כמו-הוריים להורה, בתקווה שההורה יוכל לייצר אותם מול ילדו; התיקון ביחסים בין המטפל להורה יכולים לשמש דרך לתיקון היחסים של ההורה וילדו, כדי להפחית את מצבי הסיכון.

הצירים. מצבו של הילד הוא זה שצריך להכריע בסופו של דבר בקביעת תוכנית הטיפול. ), ואחר כך האריס Fraiberg et al., 1980( פרייברג ואחרים ), התייחסו ל"מלאכים" כאל Lieberman et al., 2005( וליברמן חוויות מיטיבות מעברו של ההורה, חלקן חלקיות מאוד, כמו זיכרון של ריח תבשיל או חוויות שאינן עם דמות ההתקשרות העיקרית אלא עם דודה או סבתא. חוויות מיטיבות אלו יכולות להתעורר במפגש עם המטפל המיטיב, ולשמש גורם מגן על הקשר עם הילד, לצידן של רוחות הרפאים. בעיניי, איי התקשרות בטוחה הם חוויות מסוג זה שיכולות להיווצר עם המטפל. "מלאכים", אומרת ליברמן, יכולים להיווצר גם בהווה – תוך כדי משחק, אפייה או מענה רגיש לילד, בתיווך המטפל. הדוגמה הבאה ממחישה את האופן שבו המענה הרגיש של המטפלת לאם אִפשר לייצר עימה איים של התקשרות בטוחה, שהאם יכלה להעתיקם אל הקשר עם בנה. רות היא אם יחידנית לאיתי, בן שבע, ילד בעל כשלים התפתחותיים רבים – כנראה על רקע דיכאון קשה שרות לקתה בו לאחר לידתו. רות התקשתה לטפל בו, המעיטה להחזיק אותו בהיותו תינוק ואף חשבה למסור אותו לאימוץ. אביה של רות נפטר כשהייתה בת שש, ואימה לקתה בדיכאון. לא היה מי שישים לב לרות הקטנה. באחת מפגישותיהן הראשונות בכתה רות ללא הפסקה בעת שסיפרה על תחושת הדיכאון הקשה שחוותה ועל האשמה הרבה שחשה ביחס למצבו של בנה. "אני אימא גרועה", אמרה. "אני רוצה לצאת איתו לגן שעשועים ופשוט לא יכולה. אני רואה אימהות אחרות עם הילדים שלהם בקניון – והן מחייכות ושמחות. אני מקנאה בהן". לאחר פגישה משמעותית זו, התקשרה רות כדי לבטל את הפגישה הבאה וגם את זו שאחריה. המטפלת לא ויתרה והמשיכה להתקשר ולהפציר בה שתבוא, כשהיא מבינה שרות נסוגה על רקע הבהלה שלה מן החשיפה של הכאב וחזרה לפעול על פי המודל הפנימי שהכירה מילדותה: "כשאני עצובה אני צריכה להסתדר לבד". שתי פגישות לאחר מכן רות התקשרה אל המטפלת בדרכה למרכז, ואמרה שהיא ממש ברחוב על יד, אבל יש לה פנצ'ר בגלגל והיא לא יודעת מה לעשות. מתוך מחשבה על יצירת איי התקשרות בטוחה עם רות, במשמעות הרגשית והקונקרטית – בהיוועצות עם המדריכה, יצאה המטפלת אל רות, לפגוש אותה במקום שבו היא "תקועה", תרתי משמע. כך נפגשו רות והמטפלת, לא במרכז אלא ברחוב סמוך, התמודדו עם החלפת הגלגל בהצלחה ו"התגלגלו" ביחד אל המרכז. כמה שבועות לאחר מכן, כשרות הגיעה עם איתי בנה בן השבע למפגש הדיאדי, איתי בכה ורטן על כאב באצבע, רות ניסתה לנחמו – אך ללא הועיל. אמרה לו בעדינות: "אבל אין

נקודת מפגש I 12