מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 25 - יולי 2023

טיפול באמצעות אומנויות בילדה שנפגעה מינית I מפגש טיפולי

מייד ברצון לתקוף אותי, ייתכן כי היא בודקת את גבולותיי, ואולי היא מבקשת לסמן אותי כשלה. כשאני מחזירה את שני להתמקד בדף היא חסרת שקט, מעבירה משקל במהירות מרגל לרגל, מצמצמת את המרחק בינינו ואפילו מרימה את המכחול כמבקשת להכות אותי. אני מבינה שהתגובה שלי לא התאימה לה. כשנראה לה שאכן הצליחה לפגוע בי היא רצה לאימה, מתיישבת וטומנת את פניה בחיקה כמבקשת תמיכה והגנה. ייתכן שנבהלה מהתוקפנות שהביעה בחדר. כדי לתת לשני הרגשה שהחדר הוא מקום בטוח, אני מוצאת חלופה שתאפשר פורקן לתוקפנות בלי שתרגיש שכביכול היא הורסת אותי או את החדר. אני מכסה את השולחן לגמרי, כך שציור חופשי בתנועות גדולות לא ייצור לכלוך. את הצורך לתקוף אותי אני משליכה על המכחול, מנסה לתת לשני את המילים שכל כך חסרות לה: "מכחול, אתה רוצה לצייר עליי? התבלבלת? אתה בטח יודע שמציירים על דפים ולא על אנשים… אולי חשוב לך להראות לי שאתה חזק ממני, מכחול?" שני צוחקת ועונה: "אני אראה לך!" אני: "בוא מכחול, ותראה לי בציור על הדף הגדול הזה כמה אתה חזק!" שני מכה במכחול חזק על השולחן ואז עליי, אבל אי השקט גובר. צבעי המים לא מאפשרים לה לבטא סערת רגשות. אני מציעה לה את צבעי הפסטל שהם קלים לשליטה מבחינת גודל ועוצמת החותם שמשאירים על הדף. שני בוחרת לעבוד בעמידה, היא נשענת על הצבע במלוא משקלה ואף עוצרת את נשימתה. הקווים העבים והחזקים שהיא מציירת יוצרים קרעים קטנים בבריסטול. כמה מהצבעים נשברים עקב הלחץ הרב שהיא מפעילה. אופן צביעה כזה תובע מאמץ פיזי המאפשר פורקן ) של שני במרחב grounding( ובה בעת מחזק את הקרקוע (הידיים לחוצות על השולחן והרגליים "נטועות" על הרצפה). כאשר שני מסיימת לצייר, היא נאנחת אנחה גדולה וממשיכה בפגישה שקטה ונינוחה. העבודה בצבעי הפסטל מאפשרת לשני להמיר את מנגנון הוויסות הראשוני – המגע עם גוף האם – במנגנון אוטונומי יותר. בפגישה להדרכת הורים המתקיימת לאחר כשבוע אני ממליצה להורים להיעזר בטכניקת הצביעה הזאת כאמצעי לוויסות גם מחוץ לחדר הטיפול. הווינייטה הבאה מתארת סיטואציה שאפשרה לי ללמוד על הדיאדה של שני עם אביה, ולעזור להורים להגיב על תוקפנותה באופן מווסת ויעיל יותר: שני בוחרת לצייר בצבעי אצבעות (צבעי ידיים): השם "צבעי ידיים" משמש לתיאור דרך עבודה שבה שתי ידיו של המשתמש באות במגע בלתי אמצעי עם הצבע ומותירות בו את עקבות ). צבעי ידיים נותנים מענה 2013 , תנועותיהן (שניר ורגב לצורך להותיר חותם דרך הטבעות ידיים ועבודה באמצעות האצבעות. הטבעת הידיים מאפשרת מסע רגרסיבי אל התקופה הפרה-אדיפלית ומאפשרת להעלות ייצוגים שאינם מילוליים ובעלי סדר קבוע. צבעי הידיים יכולים לסייע בביטוי תוקפנות כלפי חוץ במקום כלפי פנים, וכן בעיסוק בנושאים

שני (שם בדוי, כמו כל השמות המופיעים במאמר) נפגעה בצהרון, בהיותה בת ארבע לערך, בידי ילדה בת גילה. דנה, הילדה הפוגעת, הסתתרה עם שני בחצר הגן וביקשה ממנה להוריד לה את התחתונים ללקק ולנשק לה בפות. נראה כי הפגיעה אירעה כמה פעמים בוואריאציות שונות. כמו ילדים רבים שעברו פגיעה מינית, שני חווה רגשות של זעם וחרדה בעצימות גבוהה שגורמים לה להתנהגות תוקפנית ואלימה. התנהגותה מרתיעה את המבוגרים המשמעותיים שהיא זקוקה להם כל כך, מקשה עליה להשתתף במשחקי הילדים ומחבלת ביכולתה להרגיש שייכת ואהובה. ההורים והגננת מתארים פער גדול בין ההתנהגות המרַצה של שני בצהרון ובין התקפי הזעם התכופים והממושכים בבית. נראה כי שני פיתחה שיטת ויסות לא יעילה: היא עושה מאמצים להימנע מלבוא במגע עם רגשות לא נעימים מחוץ לבית, שכן היא חוששת לאבד שליטה ולחוות פגיעּות ) מול ילדים אחרים. כאמור, שני סובלת היום vulnerability( מקושי חברתי, וגדל גם הסיכון שתחווה פגיעה נוספת. אחת הסכנות האורבות לנפגעי תקיפה הוא שחזור הפגיעה: הניתוק הרגשי לא מאפשר לשני להיות קשובה לצרכים ולרצונות שלה, וכך גדל הסיכוי שלה להיפגע שוב. יש כאן מעגל שמזין עצמו, מכיוון שהרגשות המודחקים מתפרצים בבית בעוצמות מטלטלות ואז מתחזק בשני החשש לבטא אותם מחוץ לבית – וחוזר חלילה. לכן אחת ממטרות הטיפול הייתה לסייע לשני לבנות מנגנון ויסות פנימי יעיל. המפגשים הטיפוליים הראשונים עם שני מתקיימים יחד עם הוריה, בכל פעם – הורה אחר. נוכחותו של הורה בחדר במפגשים הראשונים מסייעת ללמוד על הדיאדה, ולעיתים היא חיונית ליצירת סביבה בטוחה עבור המטופל הצעיר. באחד מאותם מפגשים ראשונים שני מבקשת לצייר בצבעי מים. היא בוחרת בדף גדול (שמכסה כמחצית משולחן העבודה בחדר). בטיפול באומנות מייחסים חשיבות רבה לבחירת ). נראה 2013 , החומר ומאמינים כי איננה מקרית (שניר ורגב כי בחירתה של שני מייצגת את הקונפליקט המעסיק אותה: הבחירה בדף הגדול עשויה לייצג את רצונה לתפוס מקום משמעותי בבית ובחברה (כפי שעולה מדיווח ההורים), ואילו צבעי המים יכולים לייצג את הנוכחות הכבויה רגשית בחברת הילדים: צבעי המים נוזליים ולפיכך פחות נשלטים, ובשל גוניהם הבהירים והעדינים נדרשת מיומנות כדי ליצור נִראּות שלהם על גבי דף עבה, לבן וגדול כל כך. שני מושיבה אותי על הכיסא הכי נמוך בחדר ומורה לי לקחת לעצמי דף קטן ואת המכחול הכי הכי קטן. נראה שהיא מנסה לערער את יחסי הכוחות המובנים בינינו: מבוגרת-ילדה, מטפלת-מטופלת. כשהיא מתקשה להשאיר סימנים על הדף, היא מציירת קו העובר מהדף שלה לשלי ומשם מנסה לצייר על גב כף ידי בדרך אל הזרוע. ייתכן כי התסכול מחוסר ההצלחה מתבטא

I נקודת מפגש 55