מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 25 - יולי 2023

כשאין מילים I מפגש טיפולי

תיאור הפגישה

אביב

כמה דקות לאחר כניסתה של אביב לחדר הטיפול היא ניגשה כהרגלה אל מדפי המשחקים, את עיניה צדה מזוודה מבריקה של כלי רפואה למשחק. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחינה בה מאז התחלנו להיפגש לפני עשרה שבועות. היא לקחה אותה וניגשה אל אוסף בובות הפרווה המונחות על הספה בחדר, בחנה את כולן ובחרה בארנבת רכה בעלת תפר פרום "בואי, באחת מרגליה, שדרכו נגלה מילוי האקרילן שבתוכה. , הזמינה אותי אביב שבי לידי, תראי איך אני עושה לה ניתוח" להתקרב אליה, התיישבה על הספה כשהארנבת מונחת על ברכיה ומזוודת הכלים פתוחה לצידה, גם אני התיישבתי. ," "תמיד מתחילים עם זה, ככה שומעים את הדברים שלה הסבירה, וסידרה לעצמה את הסטטוסקופ על האוזניים תוך כדי הקשבה מרוכזת לדברים שאפשר לשמוע בתוך הארנבת. . "כלום. אין לה כלום" כששאלתי מה היא שומעת, ענתה: הסטטוסקופ הוחזר למזוודה ובמקומו הוצאו מלקחיים כחולים ואביב החלה לשלוף מעט מהאקרילן המציץ דרך "וואו, יש לה פה מלא לבן, זה הציק הקרע ואמרה בהתרגשות: . אביב התרכזה לה בפצע, ועכשיו נעשה כאילו הניתוח מתחיל" בסקרנות כשהוציאה את המילוי. כשהודיעה שסיימה הצעתי אפשרות להכניס מילוי חדש לארנבת במקום זה שהוציאה, והגשתי שקית צמר גפן שהייתה בחדר. הרעיון מצא חן בעיניה, ובעזרת המלקחיים הוחלף המילוי שהוצא במילוי חדש. , תיארה, הוציאה "זהו, הניתוח נגמר, כאילו היה פה הרבה דם" מהמזוודה שני פלסטרים אמיתיים והדביקה אותם בריכוז על אזור הניתוח. , ונשכבה "עכשיו אני רוצה להיות החולה ואת תעשי לי ניתוח" ברווחה על הספה, מחכה לטיפול. מצד אחד היה לי ברור שמשחק עם מגע של ממש, גם כזה הנעזר בכלי הרפואה, אינו יכול להתקיים בשום אופן בחדר הטיפול, ומצד שני לא רציתי לפספס בקשה ישירה ונוגעת ללב לקבל טיפול ממני, הרי בשביל זה אביב באה לכאן. ניסיתי לחשוב על אפשרויות אחרות שאני יכולה להציע, כאלה שיאפשרו לגעת אבל בלי לגעת באמת. כששאלתי אם יש , "אני לא אומרת" לה פצע או משהו שכואב לה, אביב ענתה: . "תנחשי לבד איפה לעשות לי ניתוח״ פקחה עיניים וחייכה – הצבעתי על גליל גדול של נייר אריזה לבן והצעתי לאביב שנפרוס את הנייר על הרצפה, היא תשכב עליו כמו שהיא שוכבת עכשיו על הספה ואני אצייר את הגוף שלה מסביב, זה יהיה כמו מכונה בבית חולים שמצלמת את הגוף ומראה מה כואב ובמה צריך לטפל.

את אביב (שם בדוי), בת חמש וחצי, פגשתי בחדר הטיפול במשך שנה, שבמהלכה סיימה ללמוד בגן חובה ועלתה לכיתה א׳. היא הופנתה לטיפול בעקבות פגיעה מינית שעברה בזמן ששהתה עם הוריה בחופשה משפחתית בחו״ל, אצל סבה מצד אביה. בן זוגה של הסבתא, המוכר לאביב כסב חורג, פגע בה בכמה הזדמנויות במהלך אותו ביקור משפחתי. הוא ניצל את היותה בת יחידה ואת הביטחון שנתנו בו ההורים והסבתא, כשהציע להם לנוח ולהשלים פערים בזמן שיבלה זמן איכות עם הנכדה. ימים אחדים לאחר החזרה ארצה סיפרה אביב להוריה ההמומים את שהתרחש מתחת לאפם. האב הגיב בסערת רגשות וזעם כלפי הסב החורג והאם פרצה בבכי ונזקקה לתמיכה. היא נתקפה מייד בחולשה ובדיכאון ולא מצאה כוחות להתמודדות עם כאבה של אביב. התברר כי האם בעצמה נפגעה בילדותה על ידי אדם זר, ומעולם לא נעשה אצלה עיבוד לטראומה. הכעס העצום של האב, תחושת האשמה על כך שלא הבחינו בפגיעה בזמן אמת והצפת הטראומה האישית אצל האם מנעו מהם להפנות את הקשב לכאבה ולצרכיה של אביב באותה עת. שבר ההורים נחווה מנקודת מבטה כמבהיל במיוחד, איבוד השליטה וההשתוללות הזועמת של האב יחד עם התמוטטות האם הטילו אימה על ּבִתם הקטנה, ולכן דבקה בהימנעות דרך שתיקה וזעם בכל פעם שמקרה הפגיעה הוזכר בבית המשפחה, וסירבה לשתף פעולה במהלך החקירה בבית לין. זאת הייתה דרכה לשמור על עצמה משחזור אותו אירוע קריסה של ההורים. מכיוון שנדרשה החזקה של המשפחה כולה, התקיימו, נוסף על הטיפול באביב, גם מפגשי הדרכת הורים, והאם החלה בתהליך טיפולי שהתמקד בטראומה שלה במסגרת המיועדת לנשים שנפגעו בילדות. הקשר ביני ובין אביב נבנה בפגישות דרך משחק ויצירה, תיאבון וסקרנות לחומרי אומנות שונים שהופיעו דרך קבע, וכן בקשות להתנסויות חדשות עם חומרים וכלים לא מוכרים, בעיקר כאלה הדורשים מגע של ממש בידיים, שמשאירים סימן ומלכלכים. לא פעם עלה אצלה הקושי לבטא תחושות ורצונות בדיבור במהלך המפגשים. תחושות של היעדר וחסך ליוו את האווירה ששררה בחדר, ושימוש בסימבולים סייע לעיתים בגישור על החסר. בפגישה שבחרתי לתאר במאמר זה הביעה אביב דרך משחק ויצירה תכנים קשים שהעסיקו אותה אך לא יכלו להיאמר במילים מפורשות.

I נקודת מפגש 59