מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 26 - ינואר 2024

תמר צ'רקה בריאיון עם יובל הבר

היכולת השלישית היא יכולת האנליזה. הכלי מאפשר לנו להסתכל על הסיפור ולנתח אותו דרך מודל של גש"ר מאח"ד, וכך לזהות שני משאבי חוסן בסיפור. הכלי אומר לילד "אלה הכוחות שאני מזהה בסיפור, האם פגשת אותם בחייך?" ובעצם מזמין לדיאלוג בין הילד ובין המבוגר על המשאבים האלה. למשל, אפשר לפתח דיאלוג על השאלה איך המשאבים האלה יכולים לעזור להתמודד עם אתגרים שהילד מתמודד איתם עכשיו. היכולת הרביעית היא הממד הג'נרטיבי, החזותי, וזה בעצם הסיפור הוויזואלי. הבינה המלאכותית עוזרת לילד או לילדה לייצר דימויים ויזואליים לסיפור שלהם. אלה ארבע היכולות: החזקת המרחב הטיפולי, סינתזה, אנליזה וג'נרטיביות חזותית. מבחינת השאלות, האם זה פתוח או שהילד מוגבל באורך התשובה? כלומר, האם יש הגבלות על התכנים שילד יכול להעלות? מה קורה אם ילד מעלה תכנים מאוד מאוד קשים? חשוב להגיד שזה קורה, וצריך להיות ערניים לזה. בעקבות התנסויות ראשוניות הבנו טוב יותר את מגבלות הכלי, גם בהיבט של איזה פידבק גרפי אני נותן לילד. האם לכל דבר מתאים לתת ביטוי חזותי? האם בכל סיפור יש כוחות? בוודאי כשמדובר בילדים שחוו פגיעות או טראומות. הסיפור שלהם יהיה לאו דווקא סיפור ברור של כוחות. אבל בכל סיפור אפשר למצוא כוחות, וזה חלק מהעבודה של המבוגר המשמעותי, לאתר את הסוכן בתוך הסיפור – איך הוא נכח ואיך הוא פעל. אחת הסיבות לכך שהמצאנו את הכלי הזה היא הרצון לקדם באוקטובר, לנוכח המצוקה שהרגשנו 7 חוסן אחרי אירועי באוכלוסייה. בעקבות ההבנה שלנו, שאנשי בריאות הנפש אינם מצליחים ולא יצליחו להגיע לכלל האוכלוסייה – אפילו לא למענה ראשוני של שתיים-שלוש פגישות – חשבנו על דרך לתת כלים לדמויות משמעותיות בקהילה. אגב, זו גם התפיסה הרווחת והמתוקפת של הדרך להתערבויות קהילתיות במצבי דחק וטראומה. לא מביאים מישהו חיצוני, משתמשים בסוכנים הקיימים בקהילה, ואלה יכולים להיות מטפלים, מחנכים, היועצות, ההורים. החלטנו להנגיש כלי שאיננו מחליף טיפול אבל עוזר לדבר על כוחות, מאפשר דיאלוג של הורה וילד סביב כוחות ומה אפשר לעשות כדי להתמודד בסיפור ומה אפשר לעשות בחיים.

האם אותם גורמים קהילתיים – יועצות, מחנכות והורים – צריכים הכשרה או ידע מקדים לפני השימוש בכלי?

אני חושב שזה לא הכרחי, אבל ככל שאתה יודע פחות, היכולת שלך להעמיק את השימוש בכלי נמוכה יותר. אפשר לנתח את הסיפור בכל מיני רמות. אם אינני יודע לנתח סיפור, או לא הוכשרתי לנתח סיפור ברמת הקונפליקטים והסימבולים, זה לא אומר שאינני יכול להשתמש בכלי. זה פשוט אומר שאני יכול להשתמש בכלי עד רמת עומק מסוימת. ולשאלתך, נכון יותר – ועל זה אנחנו עובדים ממש עכשיו – להעביר הכשרה בשימוש בכלי במערכות חינוך פורמליות ולא פורמליות ולצוותים טיפוליים. ואולם לדעתי, גם מתוך פידבקים סביבי, אפשר להשתמש בכלי גם בלי הכשרה. הכלי ייתן יכולת לספר סיפור, יכולת לזהות כוחות ומשאבים ויכולת לייצר דיאלוג של הורה וילד מעבר לחוויה המהנה שהוא מציע. שפנית הניסיון הראשונה שלי הייתה הבת שלי. מובן שלא ניגשתי אל הסיפור שלה בכובע של פסיכולוג אלא בכובע של אבא. לא ניסיתי להעמיק איתה בתכנים אף על פי שהם קיימים. פשוט הסתפקתי בדיבור על המשאבים, על הכוחות, הייתי בחוויה יצירתית דמיונית עם הבת שלי. ואנחנו יודעים שליכולת לצאת למסע בדמיון יש ערכים תרפויטיים מאוד.

אולי הערך המוסף המשמעותי של הכלי הזה הוא אכן הנגישות לעולם הדמיון. האם זה משהו שמעלה אצל ילדים מוטיבציה להשתתפות?

בדיוק. הילדים מתלהבים מאוד מהחלק של יצירת תמונות. זו ההזמנה ליצור סיפור בדמיון, ואחר כך הם מתלהבים מהיכולת לייצר תמונות. אבל חשוב להגיד שכאן יש גם סכנות, כי הכלי הזה עלול לצמצם את הדמיון. אם אני מספר על אביר שנלחם בדרקון ואני מדמיין אותו, אני עכשיו בתוך עולם הדמיון שלי. ברגע שמישהו מחזיר לי את זה בצורה של ציור או תמונה שלא אני יצרתי, יש בזה משהו שקצת "מזהם" לי את הדמיון. הדמיון של הבינה המלאכותית לא בא משום מקום, הוא גם לא אובייקטיבי. הוא דמיון שמבוסס על ידע מאוד מאוד מוטה תרבותית. חשוב לדעת את זה.

נקודת מפגש I 32