מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

ו ְַאף עַל ִּפּי כֵן הַחִַּיּים, ו ְַאף עַל ִּפּי כֵן ַאהֲבָה

הלוויות, השבעה, האזכרה – ועד להנצחה חיה המשאירה עוד מהנופלים, בתקווה שהיא מעניקה מעט מזור למשפחות, ומתוך רצון חינוכי וקהילתי לשמור בינינו את אלה שהלכו. יחד – ננציח. הרב סולובייצ'יק כתב על החד-פעמיות של כל אדם בעולם: "מכאן שאי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם שהלך לעולמו. אין אנו אומרים: הלך סנדלר — יבוא אחר במקומו; הלך חייט — יבוא אחר במקומו; יבוא פקיד אחר במקום פקיד שהלך... מפני שהאדם, כל אדם, אין לו תמורה. הוא אינו אחד שאפשר למלא מקומו באחד אחר... ובאבדתו יאבד העולם המיוחד שהוא מייצג". הייחודיות של כל אחד ואחת מחברי הקהילה אינה בת תחליף. בהליכתם, משהו מת בנו, משהו נשאר איתם. ּּו ּל ַּכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ֹׁוְֹט ְִים ַל ִַֹרִים, ֹ ִע ְִד ְּכ ּּו ִּנִים � יֹוֵֹדֵַע ִלְִכְּת ִּנ ִּּוַּחְוְִע ִּצּּוּב ָֹדַָע א ֵֶ. � ָקִיא ְּב � א ְַךְ אֵיֹ ָּב ּּו ּל ּׁכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ו ִּב ְִטְק ִָים, ּמ ֹו ֲֹע ֲִדִים � יֹוֵֹדֵַע ִלְִנְאֹם ְּב ׁה ּוּא � ֵּעֵ � ִּרִים ְּב � ְִָּב אְַךקֹו ֹֹוְוְִל ִֹּוִנ ּּו ּל ּׁכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ יֹוֵֹדֵַע ִל ִים. � ָֹן ִמְִתְַרִַּב � ָּכ � ְֵמֵי ַהִַז � ּי � ֶּׁש � ְַֹׁו ְכ ְַנ � ֵ ְּב � אְַך ִמְִתְַחֵַּב ּּו ּל ַּכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ּר ֹוֹן, � ָּכ � ִי ּוַּמ ְַָמ ִָּתִי ְלְיֹוֹם ַהִַז � ְִֹ לו״ ֶעְֶרְּכ .ֵ � ְֵֶּפ ׂא ֶה �ֹ ֶ י ְַל ְָדָם, � ַַעַ � ַַמ �ִ � ִיָח ִעִם ִֹרִיםא ֲה ֲַָר ַהַּמ � ִּׂש � ְמְֵָר ְּב ּם ְלְאַַח ְנ ְִיָל ָֹ. � ֵ א ִָת � ׁהּוּא ְמְַדֵַּב � ֶּׁש � ִים ְכ � אְַך ִנְִתְק ְלְֹלֹא ִמִּל ּּו ּל ַּכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ׂי ָ, �ֲ ֵּלֵי ֲח � ִי ַמְַעְְג � ְוּלֹו ּוְּל ְֵֹד ַע ִּפ � ֵק ְלְקְַּפ � יֹוֵֹדֵַע ְלְַחַּל ּכ ֹוֹ �ַ ׁל ַה � ֶֶׁ� ָּע ַע ַהַּנ � ָּׁפ �ַ ּק אֶ ַה ַַה � אְַך ֹלֹאיֹוֵֹדֵַע ְלְַחֵַל ּת ֹוֹ. � ְק ְִה ִָל � ִּב ּּו ּל ּׁכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ֲַח ֲֹו ֹֹמ ֹ, � ּיקאֲֵחִֵרִים ַּב � ׁים ּוְּלְַהְַדְִּב �ְ יֹוֵֹדֵַע ַלֲַחֲֹלֹם ּוְּלְַהְַג ֲּח ֲֹו ֹֹ. � ֶׁה ֶָח ָָלָ ִֹי ַעַ ַּב � ֶּׁש � ְִָעָָת ְכ � א ְַךְ ִמ ְִת ְֵֹרֵ ִּב ּּו ּל ַּכ � ְמ ְַנ ֵַהֵ ָּח ָ, � ְָּפ � ְּׁש � ֶ ַה ִַמ � ְּפְַע ּא � ִּנ � ִי ֶהֶָחָָל � ֵֹכ ּכ ְָךְ. � ּים ִמִּכ � � ִּׁׁש � � ּר ִֹלִים, ּא ָלָק אֶָח ִמ ִִּׁש � ְִמ ְַק � אְַךְ, ּכ ּּו ּל ַּכ � ִָל ְִמ ְַנ ֵַהֵ ּל ֹו ָֹמ � אֵין ִדִיְּפ ּד ֹו ֹ. � א ְַךְ יֵׁ ֶע ֶֶצֶ ָג (שגיב אלבז) לִהְיֹותמ ְֵַהֵל ַׁשַּכּול

באוקטובר בקרב במוצב סופה, ואיתם חבר הקהילה 7- שנפל ב ואב לתלמידים בבית הספר היסודי רן יעבץ ז"ל. והעצב אין לו סוף.

זה לא אותו הדבר

באוקטובר. השמיני עצר את כל מה 7- כולנו לא "אותו הדבר" מ שהכרנו – כעם, כחברה וכיחידים. כאבן הנופלת בלב מעיין, אדוות ההשפעה שונות: הלב נשבר עם המשפחות אשר אבד להם היקר מכול, בהתמודדותן עם החלל שנותר; הדמעות זולגות עם משפחות החטופים, המתפללות להחזרת יקיריהם מתוך אי-ודאות מצמיתה; הדאגה המתמשכת לחיילים ההולכים ושבים מהמלחמה ועם הפצועים בגופם או בנפשם וכריית האוזן לבני משפחתם; החיבוק מופנה אל המפונים והמתפנים מהדרום ומהצפון; הליווי והשמירה על העורף המתקיים בשגרת החירום. בכל הודעת "הותר לפרסום" – הלב הסדוק נסדק שוב. ובתוך הכאב וההכלה מתנהלים החיים ובתוכם בית הספר, עם תלמידים ותלמידות ואנשי צוות. וגם בית הספר לא כפי 830- כ שהיה. התנהלות השגרה חשובה אך היא מקבלת משמעות אחרת, כל טקס ראש חודש נצבע בדרך אחרת, כל חג מקבל משמעות שונה – כיצד חוגגים פורים? כיצד מציינים אירוע עצוב כנפילתם של כ"א חיילי ההנדסה? כיצד מחבקים אח שכול הממשיך לבוא לבית הספר ואף מציין "בר מצווה"? בתוך הסערה נמצאים גם אנשי ונשות החינוך ככלל ומנהלי בתי הספר בפרט. אין תוכנית הכשרה שהכינה אותנו לניהול ולהוראה בזמן מלחמה, אין תוכנית מגירה למנהל שכול המאבד בוגר, אין סילבוס פדגוגי סדור – ומספר שנות הוותק אינו משנה. כולנו חדשים, תוהים ומנסים. ולצד הכאב האישי על האובדן במעגלים הקרובים, ההתגייסות האישית של אנשי צוות ושלי למילואים, הדאגה לבני המשפחה במילואים ולבוגרות ולבוגרים בחזית – ישנה קהילת בית ספר הנתונה בטלטלה, ויש לייצר יחד. עוגני אחיזה כדי לעבור זאת,

מי שומר על השומרים

חיבוק המשפחות מהקהילה, אשר חרב עליהן עולמן, הוא הדבר החשוב מכול: אשת צוות אשר בנה לא חזר מהמוצב שבו נלחם; הורים מהקהילה אשר שכלו את ִּבִתם הגיבורה שנלחמה בגבורה; משפחת הבוגר אשר נרצח בפיגוע; עצב שאין לו סוף עם פטירתה של בוגרת ממחלה – כל אחת ואחד מהבוגרים הותירו קו דק על פני האדמה, רישום רגיש ומדויק, וחובתנו להשאיר ולהנציח רישום זה, החל מליווי באירועי השכול –

I נקודת מפגש 41