מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

ו ְַאף עַל ִּפּי כֵן הַחִַּיּים, ו ְַאף עַל ִּפּי כֵן ַאהֲבָה

מאוד עבורנו. האירוח היה לצד פעילות התנדבות וניסיון להשתתף ולתת כתף במציאות אשר השתנתה אצל חקלאים ואצל תושבי העוטף. בחינוך אנחנו למדים כי לכל תלמידה ותלמיד יש מזג. וגם לאומה באוקטובר הוא המזג שליכד 6- יש מזג, אותו מזג שפילג ב כעת, והוא 6- באוקטובר, הוא המזג של סימני השיבה ל 7- ב המזג שמחייב ויכול לתיקון של כולנו. זיו העלומים, רגלי גיבורים, הטובים שבטובים לא הלכו לשווא. סיפורים קשים מנשוא ורבים ערך מספור – ננציח אותם, ובד בבד נהיה ראויים ללכתם עבורנו. היחד הוא יהודי וישראלי לא פחות מערכים אחרים שתפסו זו עבודה קשה. ללא תשובות ברורות. אבל גם את הבמה. העמימות אינה פוטרת אותנו מפעולה אקטיבית ברמה יום יומית. ודווקא עכשיו. עבודת המנהל בימי מלחמה מקבלת משמעויות נוספות. המתח הקבוע – בין המשך התנהלות שגרתית ובין התייחסות למתרחש – דרש מחשבה רבה. לאחר אירועים משמעותיים וכואבים עצרנו את הלימודים לטקס, או לתפילה ומעגלי שיח, ובתוך כך השתדלתי לאפשר שגרת לימודים פדגוגית וחברתית במידת האפשר. מרחבי בית הספר אף הם קיבלו התייחסות לחטופים ולחטופות, לנופלים ולנופלות מקהילת בית הספר ומחוצה לה – בתערוכות, בגן הזיכרון, בבית המדרש, בספריית בית הספר ועוד. ולמעלה מכול, ההבנה שהתלמידות והתלמידים, וגם הצוות, נתונים במתח מתמיד, בכאב – "אין מישהו שלא מכיר מישהו" – דרשה התייחסות מתמדת. ליועצת שהפכה לאם שכולה, למורות שילדיהן ובני זוגן נלחמים, לצוות במילואים, לתלמידים ולתלמידות החוזרים מלוויה – מערך הטיפול בבית הספר גדל, התקיימו סדנאות עיבוד לצוות ולתלמידים, במהלך הטקסים הרבים עלו תפילות ואזכורים של הסובב אותנו, כתיבת מזכרים ולוחות המזכירים וזוכרים, הקדשת שיעורים לזכר נופלים עם הדגשת נושאים שאהבו ועוד. בכל אלה ועוד הקפדתי לשמור על זיכרון וכבוד במתח עם שגרה המרפאת כשלעצמה. באופן אישי, מצאתי את היכולת שלי לתת מזור לנפתולי הנפש בכתיבה. מעט מהציטוטים הופיעו שזורים במאמר הזה. ואסיים את דבריי בתפילה ובתקווה לימים טובים יותר. יהי רצון שתתגשם נבואת זכריה, שעוד י ְֵׁשְבּו זְקֵנִים ּוזְקֵנֹות ִּבִרְחֹבֹות יְרּו ָׁשָלָם, ובארי, וניר עוז, ושדרות ומטולה ושלומי, ומודיעין, וְאִי מ ְִׁשְעַנ ְּתֹו ְּבְיָדֹו מֵרֹב יָמִים. ּורְחֹבֹות הָעִיר י ִָּמָלְאּו יְלָדִים וִילָדֹות מ ְַׂשַחֲקִים ִּבִרְחֹבֹתֶיהָ. הלוואי שבשדה החיטה עוד נלך יחד בסליחה ובחסד, אמן כן יהי רצון. כתיבה כתרפיה

ֵא � ִָׁמ ְִת ְַמ ַּל � ִי ְמְֻחֻּד � ְַח ְּת � ְַּפ �ִ ּּוּר ִמ ִב ְִתִיָנ ָ, ֵמִֵח � ִמ ִּנ ִמ ְִת ְֹקֵן ֹ אֲִוִי ֶאֵין �ְ � ּכ ֵץ � ִמ ְִת ְַנ ֵַּפ ַ ַע ִזִי ֲעֲּוִּמִים � ֵֹ ֻה ֻּת ֵמ ִִמ ְִת ְַר ֵַחֵ ֵי ַחַי �ֹ ִֹּוִֹרִים ְמְאִיִרִים � ִמ ִּג ָא � ִנ ְִר ְָּפ ִי �ְ ָ ְו � ְִּל � ִמ ִּת ַק � ִָנ ְִּד �ֲ ֵמ ֲֵח

ָ� ְָּב �ִ ִנ ֶ אֵם � ֵָד ָּהּ � ְֵֶּפ ֵמ ֵֶה ֵק � ִמ ְִת ְַח ַּז ֶ אֵם � ֵָד ָּהּ � ְֵֶּפ ֵֶמ ֵֶה

ְֹו ֶֹה ְו ְֵו ְֶֹצ ְלְָהִָין

� ֶ ַה ַּל � ּּוּד ַהַּמּּוָּז ִּק ָה ִָר 24 ֹח ֶֹרֶף (שגיב אלבז)

I נקודת מפגש 43