מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024
- סיפורים וחוויות אישיות מדור הצצה לרגע
אתגר נוסף, משמעותי, הוא ליווי ילדי העוטף שחזרו מהשבי, אירוע שעורר בי מנעד רחב של רגשות יחד עם צורך ללמוד ולהתמקצע כדי לעשות את הטוב ביותר עבור הילדים הללו ולהחזיר להם מעט ממה שאבד. התלמידים שלנו, שנחטפו מביתם וממיטתם, אלו שתמונותיהם התנוססו מעל דפי העיתון ובחדשות, אלו שיחד עם מדינה שלמה ייחלנו לשלומם ולבואם... חזרו... ההתרגשות הייתה רבה, ואיתה גם ההבנה שלי לגבי גודל האחריות וגודל המשימה. היועצות נשאו אליי עיניים וביקשו תשובות, ויחד איתן יצאתי למסע של התפתחות וצמיחה. למדתי והכרתי את הילדים השבים ואת צורכיהם הייחודיים, ובנינו עבורם מעטפת של קליטה, הכלה וקבלה בקרב החברים והמורים, תוך כדי התמודדות עם האתגרים. השתתפתי בצמא בכל מפגש מקצועי שעסק בשיבת התלמידים, והזמנתי את היועצות ללמוד איתי. את הידע המקצועי תרגמנו למציאות ולייחודיות של כל תלמיד ששב, למאפיינים שלו, של הכיתה ושל בית הספר, ביצירתיות ובגמישות. כל תלמיד הוא עולם ומלואו, כל יום הוא התמודדות עבורו ועבור הצוות המלווה אותו. היועצות מלוות מאז ולאורך זמן את הילדים השבים – ברגישות, בחמלה ובמקצועיות.
עשיתי כל שביכולתי ללוות ולהחזיק את היועצות שלי ברחבי המחוז. בימים הראשונים, כשלא נמצאו המילים, כתבתי שיר בשם "חיבוק" – לחזק אותן. ומאז, בכל יום שישי שלחתי להן ברכת "שבת שלום" מחזקת, עם שיר מהפסקול הישראלי. היועצות סיפרו כמה זה חיזק אותן, והיום אני יכולה להעיד כמה זה חיזק אותי. בסיומה של שנת הלימודים אני יכולה להעיד בגאווה שהיועצות עמדו במשימה ויכלו לה, הן הצליחו לחזור לרצפים התפקודיים, לנהל מערך רגשי בכל מקום שבו נדרשו לכך ולהיות עבור רבים סלע איתן וחוף מבטחים. אלו אנשי החינוך שאותי מחזק אתגרים רבים עוד לפנינו, ומה המופלאים שיש לנו, יועצות, מנהלים, מורים, גננות ועובדי הוראה נוכחים ומסורים, שליבם במקום הנכון, שיחד הם מצליחים לספר סיפור מיטיב ולייצר תנועה בתוך השבר. זאת המשמעות וההבנה שאני כאן בצו שאותי מחזיק ומה השעה ובצו המצפון עבור קהילת היועצות, קהילות העוטף וקהילת אנשי החינוך והילדים שכה זקוקים לתפקוד, לנחמה ולתקווה.
איך מתוך השבר באה התקווה אביטל פייביש
היא עובדת סוציאלית בטיפול נמרץ ילדים, אביטל פייביש מלר"ד ילדים וצוות ילד בסיכון בשירות לעבודה סוציאלית, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה.
מחכה להפוגה באזעקות, יש לי קצת נסיעה, אז אני נושמת נשימה עמוקה ויוצאת לדרך. מגיעה רועדת לסורוקה, נכנסת לשירות לעבודה סוציאלית, ואכן עובדות רבות כבר כאן. מחמם את הלב, לראות את ההתגייסות של כולן – יש לנו שירות מקצועי ומנוסה עם עובדות מחויבות ומסורות שעזבו הכול ובאו. השעות עוברות ולאט לאט מתבהר גודל האסון, עוד ועוד פצועים מגיעים, ההלם גדול ואת הכאב לא ניתן לתאר במילים. אנחנו מניחות את המחשבות בצד וממשיכות בתפקיד.
באוקטובר, שבת בבוקר, כמו כולם – מתעוררת לקול בומים 7 חזקים, בלתי פוסקים, ואז אזעקה אחרי אזעקה. מייד חושבת: אוי לא! אני כוננית היום! מדליקה טלוויזיה, מבינה שזאת כנראה לא תהיה כוננות שקטה. סורוקה. בינתיים מתחילים להגיע פצועים ראשונים, ומהר מאוד מוכרז אר"ן (אירוע רב נפגעים), וזה כבר בכלל לא משנה אם אני כוננית או לא, כי לשירות לעבודה סוציאלית יש תפקיד חשוב באירועים כאלה, וברור שכל מי שיכולה להגיע לבית החולים תגיע.
נקודת מפגש I 48
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online