מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

הדוהי ןב ידע םע ןויאירב לטנזור-םעונ תלייא

להרגיש את הפער הזה, בין הרגעים שבהם אני נותנת העזרה ובין הרגע הזה שבו אני נתמכת. זה היה אחד מהרגעים הקשים ביותר שלי. זה להחזיק את המקום שאתה בשיא התפקוד וגם את המקום שאתה חסר אונים. זה לא שלא יכולתי לקנות לעצמי דברים – אבל לא הייתה לי הזמינות, הייתי עם כפר עזה מסביב לשעון, ועירא היה כל הזמן עם הילדים. בהקשר הזה, צריך לזכור שגם כפר עזה אינם אנשים נזקקים, הם אנשים חזקים. ולכן השבר גדול כל כך. ככל שאתה חזק יותר, כך תחושת חוסר האונים קשה יותר. יש תחושה של פער כל כך גדול להחזיק... נכון. יש המון אנשים שעברו תופת והתחילו מאפס והיו לעצמם – במובן הטוב של המילה. יש לנו הרבה תפקידים בחיים, וזו שאלה כמה אתה יכול להרשות לעצמך לעצור ולעכל מה שעברת או לתפקד בטורבו. אני הרגשתי שאין לי היכולת לעצור. יש בזה טוב מצד אחד, כי אתה מייצר לעצמך תחושת מסוגלות ושליטה. מצד שני, זה לא תמיד טוב, כי המשאבים הולכים ואוזלים. אני חושבת שזה מעיד משהו על מטפל ומטופל במציאות משותפת, על הדרישות שלך מעצמך כמטפל – להיות שם ויהי מה, על אף ההתמודדויות שלא פוסחות עליך. אז איך מחזיקים את הפער הזה? מה עוזר? פתאום הבנתי שעירא הוא העזר כנגדי, הוא באמת איבר מגופי, שבלעדיו שום דבר מזה לא היה מתאזן בשום צורה. וזה היה נורא מרגש לגלות את התעצומות שיש לזוגיות שהיא טובה, מכילה. זה נתן לי כוחות. דברים יילמדו ויופקו מסקנות ויתחיל להיבנות מודל עבודה, ואני חושבת שמודל יעזור מאוד. חשוב להשתמש במה שנלמד כדי לייצר סדר שמבוסס על ניסיון וידע. אנחנו כבר עובדים על "החירום החדש". צריך להכין תוכניות עבודה ובתוכן להשאיר המון גמישות. המון סדר. מי מנהל, היררכיה, איזה גוף נכנס ראשון, איך מתנהלים ברמות הבכירות. חשוב שכולם ידברו אחד עם השני, לקבוע מי מוביל. כשיש גבולות אנחנו מרגישים בטוחים יותר. משרד הרווחה היה אחד הראשונים שפעלו בכאוס הזה, והאגף שלנו פעל ראשון ומייד היה בשטח. התייצבנו בעבודה כולנו, כשכל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים עם מציאות לא פשוטה. זה מיוחד מאוד למקצוע שלנו ולשליחות שלנו. היום, בראייה לאחור, מה עו"סים ואנשי מקצוע בקו הראשון הכי זקוקים לו, לדעתך?

איזה דברים הבנת? בגדול, אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים זה שאי אפשר להיות לבד. אתה חייב לגבות את עצמך ולעבות את המענים. ובמצבים כל כך מורכבים ובהיקפים כל כך גדולים חייבים לאגם משאבים, לקחת מגופים מקצועיים שונים את מה שאפשר. אני חושבת שאחד הדברים הכי קשים היה להבין מי מנהל פה את העניינים. משרד הבריאות? חוסן? רווחה? כפר עזה? שפיים? אז איך זה עבד, בעצם? בשלב מוקדם מאוד התחלתי לעבוד צמוד עם עו"ס ועו"ד לירון דוד, שבאה להתנדב במקום הפינוי. היא גויסה בימים הראשונים לעבוד בחוסן שער הנגב, ובניצוחה הוקם מערך טיפולי גדול שתכלל, ועדיין מתכלל, את התקשורת בין כל הגופים הטיפוליים: שניידר, לב השרון, חוסן, האגף לשירותים חברתיים ונט"ל. זאת כמובן לצד העבודה מול ביטוח לאומי ומשרד הביטחון. זה להתחיל לעבות את המענים, לחשוב קבוצתית. כל הזמן לפלח את תתי-הקהילות, ולמפות את הצרכים שלהן. והקונפליקטים הולכים וגוברים. יש משפחות שכולות, יש פצועים, יש אלה שהיו בקיבוץ ואלה לא שהיו. בתוך המשפחות השכולות – יתומים מהורה אחד, יתומים משניים, הורים שכולים, בני משפחות חטופים, חטופים ששבו ועוד. העיבוי של האנשים והמענים ולתת ברוחב לב בלי 24/7 היה קריטי. אתה לא יכול לפעול על להיעזר. כל זה כשרוב אנשי המקצוע נתונים בעצמם במצב נפשי לא פשוט, חלקנו היינו חשופים לסכנה, חלקנו עם ילדים חיילים שנמצאים בעזה, חלקנו איבדנו חברים, בני משפחה. אז איך באמת מתנהל התהליך הזה, כשאתה גם איש מקצוע שנותן מענים במציאות מורכבת וטראומטית וגם בעצמך מושפע עמוקות מהאירועים ברמה האישית והמשפחתית? ברמה האישית שלי אני מרגישה שהמשענת שלי הייתה עירא, בעלי. המילואים שלו היו בבית. אבל מעבר לכך הייתה מעטפת אזרחית ואנושית מרשימה שעזרה לנו לקבל אוויר. וזה נורא ישראלי. איך כל העם פשוט קם על הרגליים. אבל אלו גם הרגעים שבהם אני עצמי הרגשתי נזקקת – וזה היה קשה מאוד. למה הכוונה? כשהתפנינו מגברעם ארגנו מזוודה, ולבשתי את אותם בגדים במשך שבועיים. לאחר תקופה קצרה קיבלנו גם חפצים לבית מאחים לנשק. אני זוכרת את הרגע הזה, שהגיעו אלינו אנשים טובים שתרמו לנו שמיכות, כריות ומצעים חדשים – הם הביטו בנו במבט כואב וחומל, והם מדהימים, אבל לא יכולתי שלא

נקודת מפגש I 66