מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

תפתושמ המוארט לש בחרמב תויוברעתה

הקיבוצי וברמת הגופים הממשלתיים וההתנדבותיים שהגיעו לשפיים במטרה לעזור. התחיל תהליך זיהוי של האנשים, הגופות.

ועם זאת, נשמע שאת נתונה בתוך מצב בלתי אנושי – של צורך לתת מענים בחירום כשאין לך משאבים, וכשברקע המשפחה שלך ואת עוברים את אותה מציאות לא נתפסת. נכון מאוד. זו תחושה כל כך קשה שגם את וגם כל מי שמסביבך חשים חוסר אונים. ממלאי תפקידים קריטיים בקהילה, בייחוד בזמן חירום, מנוטרלים, הנתונים על האוכלוסייה אינם נגישים, קשה לדעת מה קורה אצל כל אחד, ויש ממש תחושת אימה – שלא מצליחים להגיע אל האנשים ולהצילם. העבודה באותו היום הייתה ללא הפסקה ואל תוך הלילה. אני מודה שרק לאחר שקולגה שלי, שהוא גם חבר טוב, ומשפחתו חולצו בשלום מכפר עזה, הצלחתי לשחרר ולהירדם. ספרי, מה קורה איתך בזמן שאתם מתפנים? משפחות רבות מגברעם התפנו עוד באותו היום. מכיוון שאני לא הצלחתי לעשות דבר אחר מלבד לעבוד, עירא ומשפחות נוספות מהקהילה תכננו בינתיים לאן ומתי אנחנו מתפנים. וכך באוקטובר עם שלושת הילדים לקיבוץ גבעת חיים 8- יצאנו ב מאוחד, וכל הדרך אני עם מחשב נייד על הברכיים, ממשיכה בניסיון לייצר תמונת מצב, מי נעדר, מי מת, מי עדיין לא חולץ, וכל זה בעוד הקרבות בכפר עזה ממשיכים להתנהל. כשהגענו לגבעת חיים עירא ואחותי יצאו לחפש לנו דירה שתוכל להכיל את שתי המשפחות שלנו, ואני המשכתי לעבוד מהרכב כמה שעות. בזמן הזה מתקשרות אליי אימהות לשאול אותי מה להגיד לילדים שלהם, שככל הנראה אבא שלהם נרצח, או אנשים שמתקשרים כדי לבדוק אם אני יודעת מה מצבם של אביהם/אחותם/אימם ועוד. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת. כאמור הבנתי, בדיעבד, שמה שהנחה אותי אינטואיטיבית זה ידע שרכשתי בהכשרות על חירום, וגם הידע האישי שלי על הורות לילדים בעוטף. באוקטובר הגעתי לשפיים, ומאז זה סיפור אחר. אנחנו 9- ב מפונים, ואני נמצאת כל יום מבוקר עד לילה בשפיים, מקום הפינוי המרכזי של כפר עזה, בכאוס מוחלט. פגשתי קהילה הלומה, אנשים טרוטי עיניים, בכי וחיבוקים בכל מקום, אנשים בלבוש מאוד בסיסי, שיצאו בחוסר כול מבתיהם. אנחנו ממשיכים בניסיון למפות את האוכלוסייה, מי חולץ ולאן, מי נעדר, מי מת, ומי חטוף. ובשלב הבא מתחילות להגיע הודעות מרות, ואחר כך הגיעה כמות הלוויות הבלתי נתפסת בכל יום, שהיה צריך לבחור לאן לגשת, ואז היו השבעות המרובות... הכול קרה במקביל ובתוך ניסיון בלתי פוסק לייצר סדר – ברמת הניהול מה קורה בימים הבאים? אחרי שאתם התפניתם וקהילת כפר עזה התפנתה?

תארי לנו איך היה בשבילך להגיע לשם, לשפיים, להיות איתם ברגעים האלה? מראה הלובי של המלון בימים הראשונים והריח שלו צרובים בזיכרוני. עד היום, בכל פעם שאני עוברת שם, יש לי פלאשבק לימים הראשונים ולתחושת חוסר האונים. אני לא אשכח את הפרצופים של האנשים, את תחושת המובסות, את הניסיון של כולם להבין מי נמצא ומי לא. אין אחד שלא נפגע בדרך זו או אחרת. ואני העו"סית, ואני לא יודעת מאיפה מתחילים. אף על פי שהיו המון מתנדבים, עובדי רווחה, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, הרגשתי אבודה בתוך הכאוס. ניסינו לייצר מיפוי, סדר והבנה של הצרכים של כל אחד, בעיקר מתוך הבנה שאת כל המידע החדש הזה אצטרך להחזיק בהמשך, כשהקהילה תחזור הביתה. היו כל כך הרבה מענים שהיה צריך לייצר או להרחיב, וייקח לנו שעות רק לציין את כל מה שהיינו צריכים לחשוב עליו בימים הללו. ומה הרגשת באותם רגעים – למה היו האנשים שם הכי זקוקים ממך? מהצוות המקצועי? אנשי כפר עזה היו צריכים להבין שהם במקום בטוח. הם ביקשו ודאות, אוזן קשבת, שייראו אותם, שתהיה כתף להתפרק עליה או לנחם. עבדנו הרבה על הנרטיב כדי לנסות לייצר ודאות ככל שהתאפשר. עם אנשי המקצוע ניהלתי שיח שבעיקר מסביר את הצרכים של הקהילה, מה חשוב להם וכדומה. בזמן הזה אני כולי בשפיים, ועירא ואחותי, שהייתה שותפה עם משפחתה בדירה שלנו, "בנו" לנו את הבית הזמני. הגענו אליו חסרי כול. היו לנו מזרנים על הרצפה, מקרר שבקושי עבד, וספה. הילדים נעקרו ומחפשים עוגנים חדשים, עירא מתאבל על בוגרים רבים מבית הספר שנרצחו, ואני לא נמצאת. במקרה הטוב הילדים רואים אותי בסוף היום עם פרצוף נפוח מבכי, ובמקרה הרע אני מגיעה הרבה אחרי שנרדמו ויוצאת הרבה לפני שהם מתעוררים. זו תקופה שבה הכול היה נורא דרמטי. אני לא יודעת איך הם פירשו את הדברים, אבל אין ספק שהם קלטו [מה שעובר] עליי ועל עירא. היינו שלושה שבועות באבל טוטלי. אחרי שלושה שבועות הרגשתי שסיימתי את השבעה שלי. אני יודעת שאחרי שבועיים השלימו את קבורת כל הנרצחים, ורק אחרי שכולם נקברו הצלחתי קצת להרים את הראש. משהו בי הצליח לגייס כוחות שהם לא רק הישרדותיים, ולהבין כמה דברים. ומה קורה בזירה המשפחתית והאישית שלך בזמן הזה?

I נקודת מפגש 65