מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

הדוהי ןב ידע םע ןויאירב לטנזור-םעונ תלייא

חמש שנים. בעבר עבדתי בשירות המבחן, ובשנים האחרונות באוקטובר 7 – במחלקה לשירותים חברתיים שער הנגב. לפני הייתי עובדת סוציאלית יישובית של כפר עזה וגבים, ובחצי השני של התפקיד שלי הייתי עו"ס אזרחים ותיקים ועברתי הכשרה לעו"ס לחוק החוסים. בתשע השנים האחרונות אני מתגוררת בגברעם – קיבוץ בעוטף עזה, במועצה שכנה לשער הנגב. באוקטובר תפס אותך? 7 איפה באוקטובר היה יום הילד בגברעם, ורוב ילדי גברעם ישנו 6- ב 06:30- בלב הקיבוץ, על הדשא של חדר האוכל, באוהלים. ב התעוררנו לאזעקות צבע אדום, כשאני ובן זוגי בבית עם שניים מילדינו, והשלישי ישן באוהל של חבר עם הוריו בלב הקיבוץ. האזעקות והבומים היו חזקים מהרגיל, אבל חשבנו שמדובר פשוט בעוד סבב של הסלמה. עירא מייד טס להביא את הבן שלנו הביתה, והורגשה פניקה בקיבוץ. היינו בממ"ד והאזעקות נמשכו. גברעם הוא לרוב קיבוץ לא מאוד מטווח, והפעם זה היה ממש קשוח. לא עבר זמן רב, נכנסנו לחדר שלנו ושמנו להלל הקטן תוכנית בטלוויזיה בעוד אנחנו באתרי חדשות. באותו זמן אני מתחילה לראות בקבוצת הוואטסאפ של צוות החירום היישובי (צח"י) כפר עזה המון הודעות. אני מייד כותבת למנהלת הקהילה שאני זמינה ומתעניינת בשלומם. לא ענו לי מייד, אך אני זוכרת הודעות חריגות של אנשים שלצערי אינם בין החיים עוד. הודעות על חלונות שנשברים, על קולות בערבית. באותו הרגע לא דמיינתי שמדובר בתרחיש אימים כזה. אני מתקשרת למנהלת הקהילה של כפר עזה והיא עונה לי מייד: "עדי, זו טרגדיה מה שקורה פה. יש מחבלים בקיבוץ. יש פצועים, אולי אפילו הרוגים". אני שומעת את הדברים האלה ונכנסת לחדר של הבן הגדול שלי, הרחק מילדיי, שלא יראו את התגובות שלי, ואני מרגישה איך בבת אחת הגב שלי מתחיל להיתפס. מעולם לא הרגשתי כזה ביטוי ללחץ בגוף שלי. אמרתי לבן זוגי שיישאר קרוב אליי. הרגשתי שאני חייבת שיהיה פיזית לידי.

כלומר, הנוכחות שלו, כמישהו שהיה שם ועזר לך להתווסת, שינתה את מהלך ההתמודדות שלך? בדיוק. ואז התפצלנו. אני הייתי בחדר של הבן שלי בתוך סרט אימה, עדה שוב ושוב לקולגות, מטופלים וחברים שנפצעו, שנהרגו. דמיינתי לנגד עיניי כיצד אני מספידה אנשים קרובים אליי, אנשים שנמצאים אצלם מחבלים והם זועקים לעזרה שוב ושוב, וכוחות הביטחון לא מגיעים. וכל הזמן הזה לא מדברים בחדשות על מה שקורה. כשהתחילו לדבר, המספרים היו נמוכים ולא ריאליים. דיברו על עשרים הרוגים, בעוד אנחנו יודעים על עשרות רבות. ואז הגיעה הידיעה שגרמה לי לפקפק בכל מה שהכרתי קודם – הידיעה על אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, שנהרג בעת מילוי תפקידו בכיתת הכוננות. ואני בחדר בוכה ולא יודעת איך לעזור. ממלאי תפקידים בקיבוץ מעבירים אליי בקשות – לשוחח עם אנשים שנתונים בהתקף חרדה, ובכל פעם אני אוספת את עצמי, מנסה לעזור בהרגעה, בקרקוע, ולתת תחושה שהם לא לגמרי לבד. נורא מפחיד להתקשר לאנשים שמסתתרים בממ"ד, כי יכולים להיות לידם מחבלים, וזה עלול להסגיר אותם. המון קונפליקטים של קבלת החלטות. וכל הזמן עוברת לי בראש המחשבה "מה את יודעת? את לא יודעת כלום". בדיעבד אני מבינה שהחזקתי ידע על חירום, והרבה אינטואיציה מבוססת ידע על חירום. בינתיים עירא התחיל לקבל הודעות על תלמידים שלו. שנינו הרי עובדים בשער הנגב. והוא יודע גם על תקיפות ביישובים נוספים באזור. מתישהו אנחנו מתחילים לדאוג להורים שלי שגרים בזיקים, שהיו מנותקי קשר. בדיעבד הבנתי שהם לא ממש היו מודעים למה שקורה כי לא היה חשמל, ואחרי שעות בחושך הם הצליחו לצאת מזיקים ולהגיע אלינו, לגברעם, כשבדרכם הם היו עדים לגופות שרועות על הכביש. היו המון רגעי אימה עד שהבנו שהם בסדר. לאורך כל היום הייתי כל כולי עם הראש בכפר עזה, ולא החזקתי מודעות גדולה לאיום שמתקרב אליי הביתה. היו לי חמש קולגות בתוך התופת: בבארי, בכרם שלום, בנחל עוז, בנתיב העשרה ובשדרות. הם שרדו את זה, וכמעט כולם חזרו לתפקד אחרי זה. איך את מסבירה את זה? התפקיד מציל. המשמעות של להיות נותן עזרה, להיות משמעותי בתוך תופת שכזאת – זה גם חבל ההצלה האישי שלנו.

וכל הזמן הזה את ממשיכה לדבר עם מנהלת הקהילה?

כן, היא נתנה לי שמות של פצועים, חלקם לקוחות שלי, וגודל הקטסטרופה מתחיל להתבהר. הגוף שלי המשיך להתכווץ, עד שנאלצתי לשכב על הרצפה. ואז עירא (בן זוגי) איפס אותי. הוא ירד לגובה העיניים, פעל מאינסטינקט ואמר לי: "... תקשיבי, כן, קורה משהו נורא. משהו שלא הכרנו. אבל את נכנסת עכשיו לתפקיד..." וכו'. הוא נתן לי סדר פעולות והזכיר את גודל האחריות שלי. זה היה כמו אוויר לנשימה. מאותו רגע אני בן אדם אחר.

נקודת מפגש I 64