מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 28 - ינואר 2025

םילשורי חרזמב הנמואה ירגתא

בסביבה המוכרת לו – באותה קהילה שבה גדל, עם אותם חברים, באותו בית ספר ובאותה שכונה. זה נותן לילד יציבות, כי הוא אינו צריך להתמודד עם שינוי מוחלט של כל מה שהוא מכיר. מעבר לכך, יש יתרון עצום בכך שהילד נשאר בתוך המשפחה. במקרים רבים הורי האומנה הם קרובי משפחה עם שם משפחה זהה לזה של הילד, מה שמחזק את תחושת השייכות שלו. הוא מרגיש שהוא חלק מהמשפחה, משתתף באירועים המשפחתיים, בחגים, בארוחות ובשמחות. הוא פוגש באופן קבוע את הדודים, בני הדודים וכל מי שקרוב אליו. הדבר החשוב ביותר הוא שהילד אינו מרגיש מנותק לחלוטין מהעולם שהוא מכיר. הוא לא ננטש לגמרי, כי יש לו מישהו מהמשפחה שרוצה בו, מחבק אותו ודואג לו. זה שומר על השורשים שלו, על תחושת הביטחון שלו ועל תחושת הערך העצמי שלו. עבור ילדים שעברו טראומה או חוו חוסר יציבות, ההמשכיות הזאת יכולה ליצור הבדל משמעותי. חשוב לי מאוד להעלות את המודעות לנושא של אומנת קרובים, בייחוד במזרח ירושלים. היום יש מסגרות רבות במזרח העיר שאינן מכירות את החוק ואינן יודעות שילד שגדל אצל קרובי משפחה יכול וצריך להיות מוכר כילד באומנה. צריך שהמשפחות האלו ידעו שיש להן זכויות ושהן זכאיות לקבל תמיכה ושירותים. גם מוסדות החינוך צריכים להיות ערים לנושא הזה. למשל, יועצת בבית הספר שיכולה להבחין בילד שגר אצל סבים או דודים לאורך זמן – חשוב שהיא תעדכן את המחלקה לשירותים חברתיים כדי שנוכל להכיר במצבו ולהעניק לו את סל השירותים שמגיע לו. אני חושבת שצריך להעלות את המודעות בחברה בכלל. אנשים צריכים להבין שיש ילדים שזקוקים לסידור חוץ-ביתי, ושכל ילד זכאי לגדול במשפחה חמה ואוהבת. חשוב שנצליח להגדיל את מאגר המשפחות האומנות, כדי שלא ייווצר מצב שבו אין לנו מענה מתאים עבור ילד שזקוק לאומנה. ולבסוף, אני קוראת להגדלת סל השירותים שניתן למשפחות האומנה. במזרח ירושלים יש חסמים וקשיים רבים – חברתיים וגם כלכליים – והסל הקיים אינו מספיק. האוכלוסייה באזור חלשה יותר, והמשפחות האומנות מתמודדות עם לחצים עצומים. אם אנחנו רוצים שהאומנה תצליח ותשרוד לאורך זמן, אנחנו חייבים לתמוך בהן יותר, לתת להן את הכלים והמשאבים שהן צריכות כדי להעניק לילדים את מה שמגיע להם. האם יש משהו נוסף שחשוב לך לשתף אותנו בו?

לסיום, האם יש מסר אופטימי שתרצי להעביר לקוראים?

ראשית, אני מודה לאגף הרווחה בעיריית ירושלים על היותו הבית המקצועי שלי ועל הסיוע בגיוס הנתונים והמידע לשם כתיבת המאמר. אני גאה לתרום לו בחזרה. אני מאוד אופטימית. קודם כול, אני רואה שיש עלייה בהכרה במשפחות קרובים כאומנה, אני מרגישה שהמודעות לנושא הזה ממשיכה לעלות, וזה משמח אותי מאוד. ולבסוף, הכי חשוב בעיניי – שיש המון משפחות אומנה נפלאות. אינני מתעלמת מזה שיש גם מקרים קשים, ויש אומנות שאינן מצליחות להחזיק מעמד – זה קורה. אבל קצת חושך לא יכול להסתיר את כל האור. יש משפחות רבות שמצליחות להעניק לילדים בית חם, והן עושות עבודה נהדרת. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לתמוך במשפחות האלה ולשמור עליהן, ויש לנו המון סיפורים מרגשים עם סופים טובים – סיפורים על ילדים שמצאו יציבות ואהבה, ואף מקרים שבהם האומנה הסתיימה באימוץ. זה נותן תקווה ומזכיר לנו למה העבודה הזאת חשובה כל כך.

I נקודת מפגש 27