מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 29 - יולי 2025

א' (שם אנונימי)

בחיי ציר זמן – תחנות מרכזיות

●

●

●

●

●

●

17 גיל

10 גיל

8 גיל

7 גיל

6 גיל

5 גיל

(משפחה מארחת בקיבוץ)

)3 (אומנת קרובים

(מעבר לאבא)

)2 (אומנת קרובים

)1 (אומנת קרובים

(פטירת האם)

שמי א’, אני שחקנית, בוגרת תואר בחינוך ואומנויות, ואני גם ילדה שאיבדה את אימה לסרטן בגיל חמש ובת לאבי שנטש בהיותי תינוקת.

האלימות הרגשית במשפחתי

ההבחנה בין התעללות רגשית לחינוך נוקשה מתעתעת. חוסר היכולת שלי להבחין בין השניים, והבלבול ביניהם במהלך שנות התבגרותי, הקשה עליי מאוד לקבל החלטה חותכת והשאיר אותי במשך שנים בדינמיקה משפחתית הרסנית. הגעתי למשפחת האומנה בגיל עשר, בפתחו של גיל ההתבגרות המאתגר, עם “תיק” מורכב ולא מטופל: התייתמתי מאימי בגיל חמש ומאז היטלטלתי בין שתי משפחות אומנת קרובים. לאחר שההשמה נכשלה, עברתי להתגורר עם אבי שחזר לחיי פתאום. עם אבי גרתי במשך שנתיים וחצי עד שבגיל תשע נטש אותי והותיר אותי עם אשתו שאובחנה אצלה סכיזופרניה. וכך, בהיותי בת תשע וחצי, מצאתי את עצמי צועדת ברגל אל העובדת הסוציאלית בעירייה ומבקשת לעבור למשפחה חדשה. כשהגעתי למשפחה החדשה בגיל עשר, המשפחה נראתה כבחירה המושלמת: הפכתי להיות הבת הבכורה לשלושה אחים, גרנו ביישוב אמיד, מערכת חינוך מצוינת, קהילה ערכית ותומכת. האב עבד בהייטק, האם מורה, ושפת הבית הייתה אנגלית. עם זאת, הגעתי לשם מסביבת חיים מוחלשת. אבי ואני חיינו בעוני, נדדנו בין דירות מתקלפות מושכרות, ללא תנאי מחיה נאותים, ונחשפתי בגיל צעיר מדי לסביבה מינית לא מותאמת. על אף גילי הבוגר יחסית, עדיין הרטבתי במיטה והייתי חרדה מהמחשבה שאבי ינסה לחטוף אותי אליו בחזרה. בבית החדש לא היה לי חדר משלי שיאפשר לי מרחב לעיבוד רגשי, ולא עיבדו איתי את טראומות העבר שלי: מותה של אימי, הנטישה של אבי, התאבדותה של אשתו זמן קצר לאחר עזיבתי. הגעתי למשפחת האומנה ביישנית ושקטה, וקל היה להדחיק את כל מה שאיים על ההתחלה החדשה. בבית דיברו אנגלית אבל לא ידעתי מילה באנגלית, והייתי צריכה להדביק את הפער ולהתאים את עצמי למשפחה בכל פרמטר. הרגשתי זרה ובמהרה נסגרתי יותר. הסגירות והשונות שלי עוררו תגובות לא פרופורציונליות אצל אם האומנה.

בשנות ילדותי היטלטלתי בין שש משפחות שונות, חלקן הוכרו כאומנה, חמישה בתי ספר ועשרה בתים. כל זאת עד סוף תקופת שירותי הצבאי והלאומי.

בשנים האחרונות אני כותבת פרוזה, וכשחיפשתי את המילים לכתיבת המאמר, נתקלתי בטקסט שכתבתי באחד משיעורי הכתיבה שלי:

היא הייתה בהתחלה חוזרת לבית שבו גדלה בסופי השבוע, ואחר כך חוזרת לקיבוץ ומודיעה לי שהיא לא חוזרת לשם יותר לעולם. אחר כך סיפרה על כל מיני פיצוצים וניסיונות אלימים שלא כל כך הבנתי של מי מהצדדים. ובסך הכול יום ורבע היא הייתה שם, במשפחת האומנה. זה כל מה ששיתפה. ובכל זאת מדי פעם הייתה מתעקשת על הניסיונות הנכשלים האלה, עד שפעם אחת עוד הגדילה לעשות והזמינה אותם לבקר אותה בקיבוץ. שני הורים וכלבה, שאליה הייתה נורא קשורה. כבר בבוקר התחילה הדעיכה, ולפני הצהריים – קדחה מחום. התקשרתי לבטל את הביקור. לא הצגתי את עצמי, לא ידעתי עדיין איך. וגם לא ידעתי מה לומר, מה לספר. נשענתי על משקוף דלת חדרה והתבוננתי בילדה הזו, הדקה, עם עייפות כזו כל כך לא מותאמת גיל וחשבתי – לא צריך הרבה כדי לשבור בנאדם, וגם לא הרבה בשביל להרים. שאלתי אם היא רוצה שאביא לה משהו לאכול וענתה: לא. ואת רוצה שא ֶֶשא ֵֵר? וענתה: לא. ואת רוצה שאתקשר לאיזה מישהו? וענתה: לא. הנחתי לה בחדרה ותהייתי לעצמי מתי הייתה הנקודה. כי היה אפשר לראות שהיה איזה רגע, אולי תפנית, שמאותה הנקודה והלאה החיים שלה התחלקו לשני חלקים: החלק שבו האמינה בבני אדם, והחלק שבו כבר לא האמינה באף אדם. ורק אם ימות אצלה במשפחה איזה מת משמעותי, כזה שהמוות שלו יטרוף את כל המהלכים האחרונים וימקם את הכלים אחרת, יהיה לה איזה סיכוי מולם.

שני ההורים סירבו להשתתף בתהליך ליווי והדרכה שהיו מחויבים לו מעצם היותם משפחת האומנה שלי, וכששיתפו פעולה, זה נעשה

נקודת מפגש I 66