מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 29 - יולי 2025

תישיא תודע – החפשמב תישגר תוללעתה

ולהתפרקות קורבנית. האמפתיה שהיינו מפתחים תוך כדי המניפולציה נועדה בדרך כלל לגרום לנו לפחד, להיכנע, להשיג ציות ושליטה מכל בני המשפחה. וכשהייתה נרגעת – כאילו דבר לא קרה.

בצורה לא עקבית ולא רציפה, מה שהותיר אותי לבד בהתמודדות עם מה שהאם כינתה: “סובלת מהפרעות בתקשורת”.

שקיבלתי היו כבדים העונשים ככל שההסתגרות שלי החמירה, כך והרסניים יותר. כדי להתמודד עם הסגירות הזו החליטה האם האומנת שבכל פעם שאני חוזרת הביתה מהלימודים היא לא תקבל את פניי ב”שלום” או בהתעניינות על היום שלי אלא בשתיקה. היום התופעה , אבל מה שאני חוויתי בפשטות היה ניסיון Silent Abuse מוגדרת שלה לנקום בי על השתיקה שלי. וככה במשך ימים ארוכים, לעיתים גם שבועות, הייתי חוזרת הביתה ומרגישה כאילו מעולם לא נכנסתי. אותי. אני להכות אם חלילה פגמתי ברכוש הבית, הייתה מסוגלת מאמינה שזה לא רק כמות המכות שמצלקת את הנפש, שכן היא לא הרבתה להכות אותי, אבל האכזריות והשנאה היוקדת כשעשתה זאת – העוצמה שבה ירקה לי בפנים, סטרה לי, גררה אותי וריתקה אותי בכוח לארון הבגדים – שיתקה אותי, איימה עליי והובילה אותי להרס עצמי. ללא הייתה עושה זאת משפטים רעילים כשהייתה מכוונת כלפיי . הניתוק מלהסתכל עליי ישירות עזר לה למחוק אותי כבן קשר עין אדם ולא להסתכן באמפתיה. המטרה שלה הייתה הרסנית במכוון: לגרום כאב. אמירות תוקפניות, שמתחילות ב”אסור לך!” ו”את לא חלק מהמשפחה”, נועדו להבהיר לי את מקומי, לשרטט גבול ולהותיר אותי מבודדת. שלה עליי הייתה מוחלטת. על אף היותי נערה מתבגרת, השליטה מעולם לא נשאלתי על הטעם והסגנון האישי שלי בכל מה שקשור לעולמי, והיא זו שהייתה בוחרת ומחליטה עד הפרטים הקטנים. החוויה בבית הייתה כמו להלך על ביצים. הנשימה נעתקת בנוכחותה. הפחד שחלילה אגיד את הדבר הלא נכון או אמצא אותה במצב רוח רע. לפעמים הייתה מגיבה בצורה מאוזנת ולפעמים בהתנפלות ובכעס בלתי מוסבר. היו מגירות בבית שאסור היה לי לפתוח, ארונות שאסור היה להתקרב אליהם. התחושה הייתה שאני אורחת, וכך התנהגתי. אסירת תודה שהכניסה אותי לביתה, אסירה בבית שאמור להוות המקום הכי משוחרר ובטוח. לאחר מתקפה פראית ואלימה, פיזית או רגשית, היא מעולם לא ביקשה סליחה או הראתה חרטה. תמיד הפנתה את האצבע המאשימה כלפי האדם שמולה. לא הייתה לה יכולת התבוננות פנימית או קשב עמוק. אם בני המשפחה האחרים היו מתעמתים איתה או מנסים להיחלץ לעזרתי, היא הייתה יכולה לאיים לעזוב, לנטוש או לפגוע בעצמה. אם נהגה ברכב: “אתנגש ברכב מולי”, “אפתח את הדלת ואקפוץ”. היא הייתה מביאה להסלמה חריפה שבשיאה הייתה מגיעה לבכי

מגע

אם האומנה מעולם לא חיבקה, נישקה או הפגינה מחוות אהבה ספונטניות כלפיי. וכשהיו כאלה, נדירות, הן היו משימה שיש לבצע בנוכחות המשפחה המורחבת והחברים כדי לטשטש את היחסים ההרסניים. אני זוכרת שבעקבות אחת השיחות המעטות שהתקיימו עם העו”סית, היא החליטה שמעתה עליי לנשק אותה בכל בוקר לפני הלימודים – מגע מכני, מתוכנן מראש, כתוב ביומן. את הצעדים הכבדים והמנותקים רגשית לקראת אותה נשיקה לא אשכח לעולם. לימים אובחנה האם במאניה-דיפרסיה עם מאפיינים נרקיסיסטיים, אבל עשורים של הסתרה וחוסר טיפול הטביעו בי את חותמם, ומי שנכח שם באותם השנים לא היה חזק מספיק כדי לסייע. בדרך כלל הסביבה מזהה ש”משהו לא בסדר” גם בלי תוקף רפואי שמאשש מחלת נפש, אבל בחסות המחלה המוכחשת קיבלה אם האומנה לגיטימציה להתעללות ולהתנהגות המסוכנת. עצם זה שלא קיבלה טיפול רפואי כמתמודדת נפש סייע לשמר את מעטפת הסודיות, את החשאיות, ולהשאירה בתוך כותלי הבית. – ההצגה שהיינו Inside door & Outside door : היה מה שקראתי לו כולנו “מרימים” בכל פעם כשהגיעו אלינו אורחים הייתה יכולה לזכות באוסקר, אף שסדקים מהאמת הבליחו לרגעים. ההתנהגות בזמן האירוח הייתה שונה בתכלית מההתנהגות בזמנים שבהם היינו נוכחים רק אנחנו, המשפחה הגרעינית. אני ואחי האומנים (ילדיה הביולוגיים), לא נשמרנו מהתעללות והתאכזרות שנותרה בכל אחד מאיתנו. בחיינו כבוגרים כל אחד בדרכו מתמודד עם פוסט-טראומה בחומרה משתנה: אובדנות, דיכאון קליני, הפרעות והימנעויות מורכבות שפוגמות באיכות חיינו. חוויתי סוגים שונים של התעללות והתאכזרות מהאישה הזו, והיום אני יודעת להגיד שכאשר סוג כזה של אכזריות מופיע ללא משקל נגדי של הפגנת אהבה או התנצלות, זה המקום להבחין בין חינוך נוקשה להתעללות רגשית. אחיי האומנים חוו אמביוולנטיות: לעומתי, הם זכו למפגני אהבה, אכפתיות ודאגה, גם אם לא רבים. אבל מעל הכול, כלפי חוץ

I נקודת מפגש 67