מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 29 - יולי 2025

א' (שם אנונימי)

רגשית נדרש יחס של חמש אינטראקציות חיוביות לפחות על כל אינטראקציה שלילית כדי להבטיח התפתחות רגשית בריאה ויחסים יציבים בין הורה לילד. בדינמיקה המשפחתית שחוויתי, אינטראקציות מהסוג המיטיב ביני ובין אם האומנה כמעט שלא התקיימו.

ההבדל הגדול ביותר היה עצם הידיעה וההכרה העמוקה שהבית וההורים שלהם אינם דברים שמוטלים בספק. ההורים בחרו להפנות , ניתקו איתי את הקשר והחדירו באחיי האומנים את 17 לי עורף בגיל שנזרקה 17 האמונה שאני הייתי מקור הבעיה. למעשה, הייתי נערה בת לעולם בלי כלום – לא ארזתי את חפציי ולא את בגדיי, סיימתי את התיכון ופתחתי דף חדש בחיי. הצלתי את עצמי – אולי מאוחר מדי, אבל הצלחתי לקטוע את רצף ההתעללות שהייתה עלולה להימשך עוד שנים רבות.

דרכי התמודדות ומעגלי תמיכה

כשאני נזכרת בנערה שהייתי, לא נראה שמשהו יוצא דופן בלט כלפי חוץ. חשוב היה לי לא לחשוף קושי שעלול לערער את הביטחון שבכל זאת זכיתי לו: חברות, חוגים ומערכת חינוך תומכת. בשלב הזה עייפתי מהנדודים ופיללתי לסיים תיכון, לבסס קשרים חברתיים ותחביבים שפיתחתי. עם זאת, האנשים הקרובים לי היו עדים לחוויה הרגשית המורכבת שאני מתמודדת עימה בבית, הן במישרין והן בעקיפין – דרכי. האישור שקיבלתי מהם לתחושותיי חיזק בי את הביטחון ואת האינטואיציה וההשתקה שחוויתי בבית. 2 הפנימית ועמד כבלם מול הגזלייטינג בראייה לאחור, עוד בזמן שהותי בבית חיפשתי דמויות הוריות שישמשו לי תחליף לחסך הרגשי בבית. באירועי קיצון נתמכתי בחב ֵֵרת משפחה כדי להתחיל בתהליך סמוי של התנתקות ופרידה. עם זאת, התמיכה שסיפקה לי הייתה בעיקר עקיפה ואמפתית ולא התקדמה לעבר דיווח. אני מניחה שחששה להתערב בדינמיקת יחסים שאינה שלה, ממקומה כחברת משפחה, ומשום שקשה יותר להוכיח התעללות שסימניה העיקריים נפשיים. באותה התקופה העו”סית המלווה של המשפחה הייתה צעירה מאוד, חסרת ניסיון, ולא ידעה להציב גבולות לאם האומנה במקומות שבהם אני כילדה לא הייתי מסוגלת. היא גם לא עמדה על קיום שיחות משותפות עם ההורים. אני מאמינה שאילו היו כאלה, הייתה חשה בביקורת המתמדת של האם, בעונשים הקיצוניים, במניפולציות הרגשיות, בהיעדר המגע, וכן בחוסר היכולת לחוש אמפתיה, להתנצל ולקבל אחריות. אולי אף הייתה מעודדת אבחון רפואי לאם האומנה ומזרזת טיפול. כאמור, אבחון המאניה-דיפרסיה של האם נעשה רק כעבור שנים. זו מחלה המצריכה תמיכה ורגישות, אך עצם קיומה אינו מצדיק פגיעה באחרים. כולי תקווה שהיום הדברים נעשים אחרת, וחשיבות הליווי המשותף לילד ולהורה ברורה ומחייבת.

התמקמות האב

בזמן שהותי בבית היה האב האומן המענה היחיד השפוי שאליו פניתי כשהייתי צריכה עזרה או סיוע: תשלומים לבית הספר, הסעות לחוגים, עזרה לבגרויות, וגם מרחב מסוים לפורקן רגשי. היה לנו חיבור קרוב ובתוכי האמנתי שהוא אוהב אותי. כשהחליט להכניס אותי לביתו, האמין שזה הדבר הנכון והערכי לעשות בתור אחיה של אימי שנפטרה. עם זאת, כשבחרתי לעזוב, הוא ניצב בצומת דרכים. מצד אחד – אני, שגידל וטיפח בכל שנות התבגרותי, יוצאת לעולם ללא דמות הורית תומכת, מצד שני – אשתו, שהציבה אולטימטום: אם יישמר קשר, הוא יתקיים אך ורק דרכה ובתוך הבית. ההתעללות הרגשית מנעה ממני לחזור פיזית אל הבית. בפעם היחידה שחזרתי ליישוב התעלפתי כשיצאתי מהרכב. לא רציתי קשר עם אשתו ולא יכולתי להימצא בסביבתה מחשש לפגיעה. הרגשתי שאני לא מספיק חסינה. בסופו של דבר האב בחר באשתו ובילדיו. גם לו לא היו כוחות לעמוד מולה, להציב גבולות, להתעקש על נוכחותו בחיי. בעצם היותו פסיבי וכנוע הוא הותיר אותי בודדה והפנה את הכעס והמצוקה כלפיי, מה שהרחיק אותי ושידר לי שהוא לא מעוניין בקשר “חלקי”. התבקשתי לקבל את כל “החבילה” או להתנתק. בחלוף השנים, כשאני חוזרת להתבונן על השנים ההן, אני מזהה את ההתנהגות שלו – פסיבית, נמנעת, כזאת שלא מגינה עליי כילדה. אם היה מקבל ליווי מקצועי או מכיר בצורך שכזה, ייתכן שהיה פועל בצורה אקטיבית כדי לטפל באשתו החולה. אך ההדחקה וההכחשה של ההתעללות הרגשית, וכן היותו עד לה, מגדירות אותו כתומך אלימות רגשית במשפחה. חשוב לי לציין שלצד ההתעללות של האם היו תקופות שבהן האווירה בבית הייתה מאוזנת ורגועה ואפשרה לחוויות חיוביות לצמוח גם קובע כי לשם יציבות 1 בעידודה. עם זאת, מודל “יחס הקסם” של גוטמן

יחס הקסם – מתוך ספרו של הפסיכולוג ג’ון גוטמן: 1 Gottman, J. M. (1994). Why marriages succeed or fail: And how you can make yours last. Simon & Schuster.

ַע ַַת, �ַּ ְִזְלוּּת ד �ִּ המונח העברי שקבעה האקדמיה ללשון העברית הוא ג 2 ובקיצור – ִגְִזְלוּּת.

נקודת מפגש I 68