מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 3

לאחר שעברו תהליך של שיקום". אני שואלת את יצחק, המזוהה בעיקר עם חשיפות בתחום הפוליטי והכלכלי – האם יש הבדל בין העיסוק העיתונאי בתחומים אלו לבין העיסוק בתחומי הרווחה? יצחק: “יש אנשים שהם שחקני נשמה – כל מה שהם נוגעים בו זה מתוכם, ואני אחד מהם. כשאני צריך לדווח באתר שלי על טרגדיות בתוך המשפחה, זה הרבה יותר מסובך בשבילי מאשר לדווח על עוד טייקון שביצע עבירות פליליות". עם זאת, יצחק חושב שעיתונאי חייב לדעת לעשות הפרדה ולדעת את הגבול בין החיים הפרטיים שלו לבין החיים של מרואייניו. הוא מסביר: “הרקע שבתוכו צמח העיתונאי קריטי למידת המעורבות שלו בתוך הסיפור. יש עיתונאים שהעיסוק שלהם במצבי סיכון וסכנה אצל ילדים קשור לכך שהם עצמם היו ילדים במצוקה. הם פונים למקצוע מתוך רצון לתקן את העבר של עצמם, הם מתריעים על סכנות כדי שלא יקרה לילדים של היום מה שקרה להם בעבר. מאוד קשה להם לעשות הפרדה – הם מדווחים מדם לִבם, לאנשים אלו מאוד לא פשוט". שאלתי את שלושת העיתונאים מה הם חושבים על התפקיד של התקשורת במניעה של התעללות בילדים והזנחה של ילדים. אביבה לורי אומרת: “אני כעיתונאית מדווחת, אבל אין לי יכולת למנוע את מה שצפוי. מרינה דוידוביץ מכרמיאל, כמו הורים רבים אחרים, עושים את המעשה הנורא ברגע של טירוף. לא בטוח שהתקשורת הייתה יכולה להתריע על מקרים מסוג זה. אפשר כתקשורת לקדם את המניעה של מקרים מסוימים, לטפל במקרים אחרים, אבל לא כשמדובר במקרי הקצה".

אחת התחושות הקשות העולות מול הטיפול של התקשורת בנושא האלימות כלפי ילדים, ובעיקר במקרי הקצה של ילדים שנרצחים בתוך משפחתם, היא האשמת אנשי הטיפול והאכיפה בכך שידעו ולא עשו דבר. שאלתי את העיתונאים מה דעתם בנושא. אביבה לורי מבטאת עמדה חד- משמעית – שאנשי טיפול אינם אשמים במה שלא יכלו למנוע. אבל לדבריה יש להם אחריות ללמוד איך לדבר עם “בעולם רב-ערוצי אמצעי התקשורת: כמו זה שבו אנו חיים מה שלא מדווח לא ידוע. אנשי טיפול חייבים ליזום הופעות בתקשורת, להוביל אג'נדה חברתית באמצעות כלי התקשורת, ובעיקר ללמוד איך להיות חלק לצערי, כאשר מהמשחק התקשורתי. אנשי טיפול מתראיינים הם נשמעים לא פעם מתנצלים או מתגוננים – במקום להביע עמדה איתנה בקשר לגבולות האחריות שלהם".

אורלי וילנאי אומרת: “אחת הבעיות הקשות של עולם התקשורת היום זה השיח הרדוד; מתעסקים בסוגיות חברתיות רק כשקורה משהו, וגם אז באים ממקום של האשמה. אנחנו חייבים כתקשורת למצוא את הדרך להעביר מסרים חברתיים באופן שוטף, לסייע לאנשים לדעת את הזכויות שלהם מול הרשויות, דבר שכמעט שלא קורה כיום". יואב יצחק שותף לתחושה של וילנאי בקשר לשיח העיתונאי הרדוד: “התקשורת היום היא יותר ויותר אקטיביסטית אבל גם הרבה יותר שטחית, ואז היכולת להביא לתיקון עוולות פוחתת – במיוחד כשמדובר במצבים דרמטיים כמו אלימות כלפי ילדים והזנחתם. פעם מה שנכתב בתקשורת היה משפיע בצורה דרמטית על דעת הקהל, היום התקשורת הרבה יותר פופוליסטית ולפיכך היחס הציבורי אליה השתנה לרעה".

נקודת מפגש 13