מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 3

סוגיות אתיות מה עושים במצבים אפורים? הילד מגיע לטיפת חלב פעמיים עם ישבן אדום – האם יש על מה לדווח? כיצד מקפידים על חיסיון טיפולי ועם זאת מגנים על הילד? איפה עובר הגבול הדק?.. השאלות הללו הן חלק מעבודתם היומיומית של אנשי הטיפול, ועליהם לנווט בין חוקים שונים שלעִתים אינם מאפשרים להם ליצור רשת ביטחון מספקת עבור הילדים. אחד הקשיים המרכזיים בהגנה על הילד הוא שיתוף הפעולה המוגבל בין המערכות השונות בשל החיסיון הטיפולי – מחד גיסא, ומאידך גיסא – הלשון הערטילאית של חוק חובת הדיווח, המחייב לדווח כאשר ישנו “יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין". בשל כך התכנסה ועדה בין-משרדית, 2010 בפברואר והיא המליצה ליצור שיתופי פעולה מקיפים בין המערכות השונות. לשם כך נדרש שינוי חוקתי שיאפשר העברת מידע מקדים בצורה רחבה יותר. שינוי החוק טרם בוצע. הילה סגל, שותפה בוועדה הבין- משרדית, מחדדת את הבעייתיות: “כשעשו בדק בית, גילו שלכל רשות היה מידע שאינו חייב בדיווח, אבל החיבור בין פיסות המידע שהחזיקה כל רשות יכול היה להתריע על מצב של סכנה. בוועדה הבנו שיש כאן מורכבות גדולה של חיסיון מול חובת דיווח, קונפליקט בין שמירה על פרטיות לבין הגנה על הילד וטובתו. המלצת הוועדה היא לאפשר חקיקה שתרחיב את הנוהל, שיוגדרו איתותים ונורות אדומות שעליהם יש לדווח, כדי שיהיה אפשר לאסוף מידע מעוד רשויות." חווה לוי, עו"ס ארצית לחוק הנוער טיפול והשגחה, מביעה דעתה בסוגיה זו: “הסוגיה של העברת מידע היא

סוגיה מורכבת, והיא קשורה בעיקר לעבודת המניעה. לפני שמתרחש אירוע, העברה וקבלה של מידע בין הגורמים השונים הכרחית, כי לפעמים אחד ועוד אחד זה שניים, אך כשמדובר בחיי אדם – זה הרבה יותר." כיצד יוצרים רשת ביטחון המגנה על הילדים וכיצד מאתרים את המקרים? חווה משיבה: “הצעת החוק נועדה ליצור רשת ביטחון בין כל הגורמים המעורבים. אם כולם יהיו מרושתים יהיה אפשר לחשוב יחד מה נכון ומה לא נכון, מה שכרגע בעייתי יותר לעשות, בגלל המגבלה בחוק."

אחת מהמלצות הוועדה הבין-משרדית היא “קבלת אחריות 2010 מפברואר אמִתית של אנשי המקצוע כלפי ילדים בסיכון וסכנה ולא רק בדיווח גרידא." כיצד הדבר בא לידי ביטוי בפועל? “יש אנשי מקצוע המסתפקים בדיווח ורואים בו את גולת הכותרת, לא פועלים באופן מעשי מתוקף תפקידם לטובת הילד. כלומר, הדיווח עומד בפני עצמו והם מתקשים מאוד להיות במקום שמקבל אחריות, כותב עובדות, מעביר הלאה לבירור. אני רואה אנשי מקצוע ש'עומדים על שתי רגליים אחוריות' ופוחדים נורא. המסר שלהם הוא – שחררו אותנו מהעניין הזה. הקושי גדול מאוד. אנשי המקצוע נמנעים מללכת עם זה עד הסוף." האם את יכולה לשער ממה נובע הקושי? “יש חרדה גדולה מאוד מתגובות של המשפחה שעליה מדווחים, והיא מותאמת למציאות. אנשים מגיבים לפעמים באלימות קשה מאוד כשיש עליהם דיווחים. גננות או מורות מפחדות שההורים יבואו וידפקו להם בדלת. אנשים לא אוהבים להגיע למשטרה ולתת עדות או להגיע לבית משפט, אלא מעדיפים להישאר מאחור. פעמים רבות אנשי המקצוע חוששים לשאול את השאלות, להיות אסרטיביים – וזה בעצם לטמון את הראש בחול. מדובר בדיני נפשות ויש פה שני צדדים – יש משמעות להחלטה לדווח ויש משמעות להחלטה לא לדווח." הילה סגל מגיבה על הדברים: “הדילמה בין חיסיון טיפולי לבין חובת דיווח היא דילמה קשה. כרגע הידיים של המערכות קשורות וההסתכלות של אנשי המקצוע היא בדלת אמותיהם. חלילה לא ממקום של העלמת עין." זהר לביא מחזקת את דבריה: “פעמים רבות במצבי סכנה כל אחד רואה משהו

האם יש היום שיתוף פעולה בין המערכות השונות? “כיום זה קורה דרך ועדות תכנון טיפול, בצוותים רב-מקצועיים, בעיקר באותם מקרים של אלימות במשפחה שכבר אותרו. זה קורה פחות במצבים מוקדמים."

נקודת מפגש 17