מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 3

שלו. “לדוגמה, במקרה שהאבא רצח את האימא וישב בבית סוהר, והילד המשותף היה פעוט בן שנה וחצי, התנהל מאבק ממושך בבית המשפט בין הסבים והסבתות משני הצדדים – מי יקבל את הפעוט", מספרת חווה. “אם הילד ילך למשפחה של האבא, ייתכן שייחשף לכך שהאימא אשמה בכך שנרצחה. אנחנו לא רוצים שהוא ייחשף לזה. אנחנו רוצים שהילד ישמר את דמות ההורה שנרצח וגם את דמות ההורה שרצח. אלה הם ההורים שלו בסופו של דבר, הילד צריך לדעת מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך וכיצד לעשות עיבוד לאירוע הטרגי שעבר. אני לא יכולה למנוע ממנו את החלקים הכואבים של מה שהוא עבר, אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי את עבודת השיקום ולתת לו כלים להתמודד עם זה." איזה טיפול הילד מקבל? “מערכת החינוך ומערכת הרווחה פועלות יחד חזק מאוד. כל ילד יקבל את מה שמתאים לו. ההמלצה שלנו היא להסביר לילד בכל גיל, לפי רמת ההתפתחות שלו, את מה שקורה ומה שקרה. לא לשקר לילד ולא לצייר תמונה אחרת. הילד יגדל ויוכל לחפש פרטים באינטרנט ולהבין בדיוק מה קרה. אנחנו צריכים לספר לילד סיפור מדויק, לפי יכולתו לקלוט את זה. ילד בן שנה וחצי לא ילך לטיפול, אבל האפוטרופוס יקבל הדרכה והכוונה. לא פשוט להיכנס לתפקיד הזה." חווה ממשיכה: “כשמדובר בילד בגיל מבוגר יותר, קודם כול צריך לעבד את ההלם הגדול של מה שהוא עובר. מדברים על תכניות טיפול בשלבים מאוחרים יותר. צריכים להיות מסוגלים לתפוס בזמן החלטה שאיננה נכונה. לדוגמה, היו שני ילדים שנקלטו אצל דוד שלהם, ובמהלך

בו. אנחנו לא נאפשר זיהוי של הילדים, כי בכל מקום זה ירדוף אותם." תארי את ההתערבות כאשר אחד מבני הזוג נרצח “במצבים הללו אנחנו מיד מתערבים, המשטרה קוראת לנו ‘מהרֶגע להרֶגע', ואנו מגיעים כמה אנשי מקצוע יחד אל המקום שהילדים נמצאים בו. כאשר נשארים ילדים ללא אחראים עליהם, זה מחייב אותנו לפעול ולהגן על הילדים עד שימונה להם אפוטרופוס חוקי. אנחנו צריכים למצוא את המקום שיהיה הכי טוב לילד באופן ישיר. אם יש אנשים שמכירים את הילד, כמו גננת, פסיכולוגית, יועצת, מיד נחבור אליהם. נעבוד יחד עם מי שהילדים מכירים כדי להידבר עמם וניתן את הטון המקצועי-סמכותי. כל אירוע הוא שונה, זה פאזל מורכב ואנו עושים את ההתאמות בכל פעם מחדש. המסר שלנו למשפחות הוא ‘אנחנו כאן. האירוע שקרה לכם הוא אירוע שאיננו בשגרה. יש פה ילדים ואנו צריכים להגן עליהם'. זו אמירה משמעותית, כי לא כולם מסכימים שנתערב, אך טובת הילדים היא מעל הכול. אנחנו לא מתדיינים אם נתערב או לא, אלא אפשר להתדיין על איך." חווה ממשיכה: “ההנחיה היא לעבור את השבעה, ומיד אחרי השבעה מגבשים ועדה לתכנון טיפול והמלצות טיפוליות, יחד עם המשפחה. צריך לקבוע מקום השמה ומינוי אפוטרופוס. מודיעים למשפחה לאחר גיבוש ההמלצה, ועו"ס לחוק הנוער פונה לבית משפט כדי לאשר את ההחלטה. לפחות בשלב הראשון אנחנו בוודאי נאפשר לילדים להיות אצל משפחה מורחבת, כי הילדים צריכים מקום שיהיה להם נוח ומוכר." אחת הסוגיות המרכזיות היא היכן הילד ישמר את שתי הדמויות ההוריות

קטן ולא בהכרח את כל התמונה. לא תמיד אפשר להניח שיקרה דבר נורא כל כך. רופא הילדים ראה שהילדה מתנהגת באופן משונה, האחות מטיפת חלב ראתה שהם הגיעו מעיר אחרת, אבל אם היו עושים אחד ועוד אחד היו רואים שיש פה סכנה. כרגע מבחינה חוקית יש דברים רבים שמונעים זאת." ברגעים שאחרי כשילד נרצח בידי הוריו, ההד הציבורי שיש לזה עושה את שלו. זה הופך לאבל לאומי באיזה שהוא מובן. אנשים מסתובבים חפויי ראש, מבוישים, שואלים את עצמם – איך זה קרה לנו? איך זה קרה אצלנו?.. כשאחד מבני הזוג נרצח, נשארים ילדים. הם לא יודעים כל כך מי הם ומה הם, עם מי הם אמורים להזדהות – עם הקורבן או עם הרוצח? הם שואלים את עצמם: האם גם אני אהיה קורבן לרצח או שגם אני אהיה רוצח? גם אם בן הזוג שרצח לא התאבד, הוא בבת אחת נעלם להם מהחיים. בבת אחת אין להם בית. חווה לוי משתפת: “כשילד נרצח בידי אחד מההורים שלו, ברבים מהמקרים לא היו עוד ילדים. אם אין שם עוד אחים או בני משפחה קטינים, ההמלצה היא לעשות מיד בדיקה וחקירה מה בדיוק קרה שם. לצערי, למרות התחושה הקשה, אין לנו הרבה לעשות מעבר לכך. אם יש ילדים, נמצא סידור לילדים, נעבוד על חוויית הטראומה שהם עברו, על החרדות שלהם מפני רצח חוזר. יש מורכבות רבה סביב הנושא של הפרסום, ואנחנו רוצים להגן על הילדים ולאפשר להם התפתחות תקינה במצב הטראומטי שהם נתונים משרד הרווחה – “פאזל מורכב"

נקודת מפגש 18