מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 3

מפגש מחקרי טיפול

באחד המפגשים, לאחר אמירה של אסף על געגועיו לאימא, הוא החל “מנסר" חלקים ממני, ובכל פעם הוריד חלק – יד, רגל, ראש, וביקש להחליף את עיניי מעיניים כחולות לחומות. לפי הבנתי אסף ביקש להחליף חלקים ממני ולהפוך אותי לאימו; מה שהתחיל כאקט תוקפני התחלף בכמיהה וברצון להיזכר באימא. כך בכל חלק שאסף “הוריד" ממני בנינו יחד תמונה של אימא, ואני למדתי עליה דרך עיניו של אסף. עם השלמת “דמותה" של אימא פנה אלי אסף ואמר (לאחר עשרה חודשי טיפול): “למה אני ועומר באים לכאן?" כשעניתי: “כדי לדבר על אימא, כדי להיזכר באימא", אמר אסף: “אם הייתה אימא, לא היית את". כמה צדק... ברגעים אלו אני מבינה בבירור כי אני לא תחליף לאימא, אלא רק דרך להיזכר בה, וכדבריו של אסף – אם אימא הייתה בחיים, כלל לא היה צורך בי... כאמור, בתום השעות הטיפוליות עם כל אחד מן הילדים, אנו נפגשים לחצי שעה נוספת, למפגש משותף של שני המטפלים, שני הילדים והסבתא. מטרת המפגש – לאפשר, באמצעות התיווך שלנו, את הדיבור על החוויה הקשה של הילדים יחד עם סבתא, מתוך חיבור בין Lieberman & שפות תרבויות ורגשות ( ). לאסף הסברתי כי 2008 , Van Horn הוא יכול להביא במפגש שאלות לסבתא, ובכל פעם אנדריי ואני ביקשנו רשות מן הילדים להביא לפני סבתא דברים שעלו במפגשים הפרטניים. היום, כעבור שנה מתחילת הטיפול, אנדריי ואני חשים כי למפגשים אלו ערך טיפולי רב. חשוב לזכור כי הסבתא חוותה אובדן של בת, נאלצה לעזוב את ארצה ועבודתה המפגשים המשותפים עם הסבתא

כלפיי יחסי העברה – בהיותי אישה, על המשמעויות הכרוכות בכך בהיעדר אם ממשית, ועומר, בטיפולו של אנדריי, העלה רבות את הגעגועים לאבא ואת המתנות שאבא היה שולח לו. אסף היה בא אל המפגשים, רץ לקראתי ודורש חיבוק. הוא היה מסוגל להסתכל בי במבט אוהב ולומר לי בפשטות “אני אוהב אותך" או “את יפה", ביטויי קִרבה התואמים את השלב הפסיכולוגי- התפתחותי של גיל זה ושל תחושות האובדן. עם זאת, אהבה זו דמתה לעִתים ליחסים במערכת זוגית אלימה (לב- ), והיא לוותה לא 1996 , ארי ויאירי אחת בהתנהגות תוקפנית. למשל, אם לא מילאתי אחר הוראותיו של אסף במהירות מספקת – הוא רדה בי, כעס וצעק, ובאחד המפגשים אף אמר: “אם לא תעשי את זה כך, אני אכעס מאוד, אני אהרוג אותך". אמירה כזאת דורשת התייחסות של ממש בטיפול בילד שאביו רצח את אימו, שכן לא מדובר רק במלל המבטא כעס ותוקפנות, אלא במלל מפיו של ילד שמציאות חייו היא בדיוק זו שביטא בדבריו – אבא כעס ולכן הרג את אימא. באיום של אסף להרוג אותי הוא בודק אם גם בתוכו קיימים חלקים של האב התוקפן, הרוצח. משום כך רגעים אלו הם רגעים קריטיים להתייחסות במסגרת הטיפול, הזדמנות לעבור מן הרמה הסימבולית אל המציאות של אסף, קרי: “אתה כל כך כועס עליי ונזכר במה שאבא עשה לאימא כשהוא כל כך כעס עליה, אבל מה שאבא עשה זה מעשה נורא ואסור, שבגללו הוא נמצא בכלא, ואני לא אתן לך לעשות שום דבר כזה". כוונתה של אמירה כזאת לבנות סופר-אגו לילד שאביו הוא רוצח ואימו נרצחה, ולנסות להבנות זהות נפרדת של הילד, כזאת שלא תושפע, עד כמה שאפשר, מזהות התוקפן או הקורבן.

אסף בחדר. באחת הפגישות – כשאסף צעק – אמרתי: “זה לא פייר! למה אימא שלי מתה? זה לא פייר! אני מתגעגע!" באותו רגע הרכין אסף את ראשו והניח אותו עליי ואמר בשקט: “אני מתגעגע לאימא". הצעקות בחדר פחתו מאותו יום, ועל פי הדיווחים של הסבתא – הם גם פסקו במקומות ציבוריים. “לכמה זמן אימא מתה?" הכאב כאן, והוא יישאר הצעקות פחתו ופינו מקום להכרה באובדן של אימא ולגעגועים אליה. באחת הפגישות, כעשרה חודשים מתחילת התהליך הטיפולי, פנה אליי אסף ושאל: “אימא מתה להרבה זמן?" ברגע זה הרגשתי שאסף שואל אותי: “תגידי, סרט האימה הזה והגעגועים יהיו פה לתמיד?" בשלב זה נראה כי אסף עסוק פחות בשחזור האירוע הטראומטי ויותר בכאב ובגעגועים המלווים את ההכרה שאימא לא תשוב לעולם. באחת מפגישותינו ביקש אסף שאעצום את עיניי ואתאר חפצים שונים בחדר מתוך זיכרוני בלבד, מבלי לראותם. הרגשתי שאסף מספר לי עד כמה הוא מתאמץ להעלות את דמותה של אימא בזיכרונו ומשתף אותי בקושי הרב ובחרדה המלווה אותו כאשר הוא מתאמץ, ולא תמיד מצליח, להיזכר בדמותה של אימא ככל שעובר הזמן מאז נעלמה. אהבה “חונקת" – על תפקידי כמטפלת מול אסף המפגש עם אסף ואחיו עומר, שני ילדים שובי לב שאיבדו את אימם, עורר בנו, המטפלים, את פנטזיית ההצלה – להיות להם להורים, בייחוד בתחילת הקשר, כשעדיין לא הכרנו היטב את הסבתא ואת יכולותיה ההוריות. אצל אסף עלו

נקודת מפגש 29