מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 30 - ינואר 2026

םירבש יוחיאב דוסי ןבאכ יעוצקמ־ןיבה רשקה

טשטוש גבולות התפקיד

מערכתית, הממקמת את הילד במרחב של זכויות, אחריות והגנה ציבורית, בעוד המטפלת פועלת מתוך אתיקה טיפולית, המדגישה את ערך הסודיות, וכן החזקה של עולמו הפנימי של הילד ופרטיותו. פערים אלו מחייבים תיווך מושגי והדדי: על מנחת האומנה להכיר מונחים טיפוליים כגון מרחב פוטנציאלי, שחזור טראומטי והזדהות השלכתית, ואילו המטפלת הרגשית נדרשת להכיר מונחים מערכתיים כגון ועדת תכנון, טיפול והערכה או מרכז קשר. היכרות הדדית עם עולמות התוכן תורמת להעמקת האמפתיה והקבלה בין הדמויות המקצועיות, גם במצבים שבהם הערכים מתנגשים. דוגמה לדינמיקה בקשר מנחה–מטפלת מנחת אומנה סיפרה למטפלת שהמתבגרת שבטיפולה כעסה עליה משום שהיא מסייעת לה למצוא מסגרת חינוכית שתתאים לכישוריה. המתבגרת טענה שמנחת האומנה מחפשת עבורה מסגרת ברמה שאינה מתאימה לה. מנחת האומנה נפגעה והרגישה אשמה. בשיח ובחשיבה המשותפת של מנחת האומנה והמטפלת, הן הצליחו להבין ולפרש את הבעת הכעס של הנערה גם כתגובה חיובית; מאחר שאין לה די ביטחון להביע כעס מול הדודים האומ ְְנים, ומתוך דאגה להם, היא מוצאת במנחת האומנה דמות יציבה שעליה אפשר להשליך תסכול, וזו תדע לעבדו ולהחזירו באופן שניתן להכילו. השיתוף ההדדי בין מנחת האומנה ובין המטפלת סייע להעמיק את ההבנה, לחשוב יחד על מקרה הנערה ולחדד זוויות שונות. בפועל מתעוררות לא אחת תפיסות שונות סביב סוגיות מהותיות הנוגעות לילד, מה שעלול להציף את השאלה: של מי הילד? כך למשל, בעת מפגש עם הילד או עם ההורים האומ ְְנים, המטפלת עשויה להדגיש היבטים שונים מאלה שהדגישה מנחת האומנה – בנוגע לאותה סיטואציה. פער זה עלול להגביר תחושות של חוסר עקביות וחוסר בהירות, להדהד חוויות עבר של פיצול בין דמויות משמעותיות, ואף ליצור מתח בין הדמויות המקצועיות. מורכבות זו מתחדדת גם בסוגיות קריטיות, כגון החלטה אם לסיים סידור אומנה: מנחת האומנה עשויה לראות בכך צעד נדרש, בעוד המטפלת תטען כי ניתן להמשיך תהליך טיפולי במסגרת הקיימת, ולהפך. כך למשל, במקרה שבו הורי האומנה התקשו להכיל את ההתנהגויות של שני אחים באומנה, הם הביעו רוגז וחוסר סבלנות, וציינו שהילדים "לא מקשיבים לסמכות" ו"לא מתאימים לציפיותיהם מהאומנה". המטפלת הרגשית של אחד הילדים, לאחר כמה מפגשי הדרכת הורים, העריכה כי הילדים מרגישים לא רצויים בבית האומנה. היא הציעה לשקול את סיום הסידור מוקדם מהמתוכנן, מתוך הערכה שהמסגרת אינה מקנה להם תחושת יציבות וביטחון, ובשל כך הם נפגעים וגם האומ ְְנים מתוסכלים ופגועים. לעומתה, מנחת האומנה העריכה כי ייתכן שכדאי לנסות להעניק טיפול הורי מתוגבר ותמיכה טיפולית אינטנסיבית כדי לסייע להורים האומ ְְנים לרכוש כלים להתמודדות טובה יותר.

אתגר נוסף קשור לטשטוש גבולות התפקידים. נוכח המציאות המורכבת בתחום הרווחה והמחסור בכוח אדם, בהיעדר מנחת האומנה בתקופה מוגדרת, המטפלת עלולה למצוא עצמה נרתמת לבצע פעולות שאינן במסגרת תפקידה, כגון התערבות מול בית הספר בעת משבר. מצב זה מציף את הצורך בהגדרה ברורה של תחומי אחריות, שכן חלוקת עבודה יעילה בצוות רב־מקצועי מבטיחה שכל תחום יטופל על ידי הגורם המוסמך, בלי שייווצרו כפילויות או חללים בלתי מטופלים ). פיצול צוותי עלול לפעול כ"שדה רדיואקטיבי". 2016 , (מאנע ונווה העבודה עם ילדים באומנה שחוו טראומה ופגיעה התקשרותית מציבה אתגר רגשי לפני אנשי הצוות המטפלים בהם. ילדים אלו נושאים חוויות ראשוניות של דחייה, חוסר אמון וחוסר רציפות בקשרים. חוויות אלו מועדות להשתחזר דווקא בתוך הקשרים הטיפוליים שמטרתם להחזיק ולרפא. בתוך הקשר הזה, הצוות הטיפולי עלול להיסחף לדפוסים רגשיים סוערים: פיצול בין אנשי מקצוע, קואליציות, תוקפנות מרומזת או גלויה, טשטוש גבולות ותחושות של נטישה או דחייה. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא פיצול תפקידים בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית: לעיתים נתפסת המנחה כדמות "שיפוטית", בעוד המטפלת נתפסת כדמות "מכילה". דינמיקה זו, שמקורה לעיתים בתפיסות ההורים האומ ְְנים, עלולה לעורר הזדהויות השלכתיות חזקות, לפגוע באינטגרציה הצוותית ולחזק את השחזור הטראומטי ) מדגישות את חשיבותה של 2016( ' – במקום לסייע בעיבודו. ביבי ואח מערכת מקצועית שמסוגלת לשאת את המתח בין עמדות שונות, לזהות תהליכים מקבילים ולשאוף לאינטגרציה כעמדה טיפולית, שיכולה לשמש גם מודל מרפא עבור הורי האומנה עצמם. במצבים שבהם אין הכרה מספקת בתהליכים אלה, הצוות עלול להפוך ל"שדה טראומטי רדיואקטיבי", שדה רגשי טעון ורווי השלכות לא מודעות, שבו טראומת הילד אינה רק נוכחת, אלא משתחזרת בפועל דרך הדינמיקות הבין־אישיות של אנשי הצוות. כך למשל, במקרה של ילד באומנה שהופנה לטיפול רגשי, מנחת האומנה העלתה בדיון צוותי את תחושת התסכול של ההורים האומ ְְנים: חרף המאמצים הרבים שהם משקיעים, הם חשים שאין שיפור בהתנהגותו של הילד. המטפלת שיתפה בתחושת תקיעות דומה. לדבריה, ההורים אינם באים בעקביות להדרכות, ושיתוף הפעולה שלהם חלקי בלבד. בד בבד, הילד עצמו מביא לחדר הטיפול תכנים חוזרים של כישלון וקטיעה: כל ניסיון לבנות – במשחק, ביצירה או בקשר – מתפרק רגע לפני שהוא מסתיים. התחושה המרכזית היא של תקיעות, חוסר אונים וחוסר יכולת לייצר חוויה של הצלחה או רציפות. הרגשות שהילד מביא – תסכול, כעס וחוסר הצלחה – התחילו להשתקף בהדרגה גם בקרב אנשי הצוות. נוצר פיצול סמוי: מי "עובד נכון" ומי "מעכב את התהליך", מי "אשם"

I נקודת מפגש 25