מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 30 - ינואר 2026

רש לבוי

ג'יין – תובנות על השפעת התהליך עצמו

אנה – קול בעיצוב התהליך

ג'יין הגיעה לידיעת שירותי הרווחה בגיל עשר, לאחר שבן הזוג של אימה היכה אותה. שירותי הרווחה נכנסו לתמונה והשיגו צו הגנה נגד בן הזוג, והוא הפסיק לבוא אל הבית. מערכת היחסים בינו ובין האם הסתיימה. כשפגשתי את ג'יין התברר שהדאגות המיידיות שלה לא היו קשורות לשירותי הרווחה עצמם. היא חיבבה את נציגת שירותי הרווחה שהייתה באה אל הבית, אבל היא הרגישה שהנציגה באה יותר מדי וגם התלוננה על כך שהנציגה מבקרת בבית הספר וגורמת לה להרגיש שונה מול חבריה. שנינו נכנסנו לאולם בית המשפט. עמדתי והסברתי לשופטת שג'יין מודאגת מנוכחות מתמדת של שירותי הרווחה בחייה, ושהיא רוצה שהתיק ייגמר "בה-דה-בינג"… ואז פשוט שכחתי את הסיום של המשפט הזה. ג'יין השלימה את המשפט וצעקה: "בה־דה־בום". היו כמה חיוכים גדולים באולם בית המשפט. השופטת התייחסה לעמדת ג'יין ברצינות והוציאה צו שהגביל את האינטראקציות של שירותי הרווחה עם ג'יין ועם בית הספר שלה. בעוד המערכת התמקדה בהגנה על ג'יין, היא שכחה שעצם נוכחותה משבשת את חייה. ג'יין רצתה שהמערכת תביא בחשבון את המחיר הזה. .13 פגשתי את דריוס במסדרון ההמתנה בבית המשפט. הוא היה בן ביום שלפני הפגישה כבר הופיעה נציגת הרווחה לפני שופט וקיבלה צו שמאפשר לה להוציא את דריוס ואת אחיו בן הארבע מחיק אימם. עם זאת, שירותי הרווחה עדיין לא ביצעו את ההוצאה, שהייתה אמורה להתבצע מייד. שירותי הרווחה טענו שאחיו הקטן של דריוס דיווח בבית הספר שאימם לימדה אותו לגלגל "ג'וינט" ולעשן אותו. דריוס סיפר לי שהוא רוצה להישאר עם אימו ושהוא בטוח שהטענות שהמדינה העלתה אינן נכונות. הסברתי לדריוס שהשופטת שלפניה אני עומד להופיע לא הייתה חתומה על צו ההוצאה ושהשימוע הקרוב הוא ראשוני וקצר. הסברתי שאני לא חושב שהצו יבוטל באותו יום, שכן השופטת תרצה לשמוע ראיות לפני שתבחן שינוי. ג'יין אמרה לי: "תקשיב, אני רוצה שתגיד לשופטת שאני רוצה שהתיק הזה ייגמר בה־דה־בינג, בה־דה־בום". דריוס – חשיבותה של נוכחות

, עמדה לפני חוויה קשה ביותר. היה עליה להעיד בבית 12 אנה, בת המשפט על התעללות מינית בידי אביה. פגשתי את אנה כדי להתכונן להגשת בקשה שהעדות תיעשה מחוץ לכותלי בית המשפט, באמצעות שידור וידאו. אנה אמרה שהיא רוצה שהעדות תעשה דרך וידאו כדי להרגיש בטוחה, אבל הוסיפה שהיא צריכה עוד כמה דברים. היא אמרה לי שכדי להיות מסוגלת להעיד, היא תצטרך את כדור הגומי שעליו היא לוחצת במצבי מתח, צבעי עיפרון ונייר לצייר, והכי חשוב – היא תצטרך להחזיק תמונה של אימה במשך העדות.

הגשתי לבית המשפט בקשה לכל ההתאמות הללו, ובית המשפט אישר את כולן.

אנה הצליחה להעיד בגבורה כשהיא מחזיקה את תמונת אימה קרוב אליה.

הפתרון שאנה הביאה לשולחן כדי שהיא תוכל להעיד הוא פתרון שרק היא, ילדה במצבה, יכלה לחשוב עליו.

דניאל – חשיבה רגשית מול מערכת נוקשה

אחד הלקוחות הראשונים שלי, דניאל, הוצא מבית אימו שהתמודדה עם בעיות פסיכיאטריות חמורות ולא יכלה לטפל בו.

דניאל הועבר לאם אומנה שהתמקדה בטיפול בצרכיו החינוכיים והרפואיים הייחודיים, ודניאל הרגיש את ההבדל.

כשפגשתי את דניאל שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור לבית אימו. תשובתו הפתיעה אותי.

הוא אמר לי: "אתה יודע, הייתי רוצה לגור עם אם האומנה שלי, בדירה ליד הבית של אימא שלי".

נדרש לי קצת זמן להבין את עומק האמירה. במילים אחרות, דניאל אמר: אני צריך משהו מאימא שלי שאני לא יכול לקבל באומנה – את האהבה והקשר, ואני צריך מאם האומנה את מה שאימא שלי לא יכולה לתת: לטפל בי. בעוד המבוגרים בחדר ראו אומנה או איחוד עם הורה כאפשרויות בינריות לפתרון בתיק, דניאל היה ממוקד במה שהוא יכול לקבל מכל אחד מהקשרים האלה.

נקודת מפגש I 72