מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

סלאוי הצרתו ןילוסא־גנונפוה הנידע ,זפ־ינק לגיס

מזניח או לא עקבי מארגן את המערכת הפסיכו־ביולוגית של הילד. ההורה הביולוגי, אף אם הוא מקור לפחד, הוא גם דמות ויסות שהילד פיתח כלפיה ציפיות פנימיות. הניתוק הפתאומי מדמות זו עלול לגרום לערעור עמוק של המודל הפנימי ולהיחוות כאובדן, כבגידה, ולעיתים כחיזוק של ההנחה הפנימית הפוגענית ביותר שלפיה אין אחר שניתן לסמוך עליו. תפיסה מודעת טראומה מחייבת אפוא לא רק להכיר בצורך בהוצאה, אלא להכיר בכך שהילד יישא את חוויית ההוצאה עימו כשכבה נוספת בנרטיב הטראומטי שלו, ולתכנן את ההמשך .)Dozier et al., 2014b; Zeana & Gleason, 2015( בהתאם עם זאת, במצבים של פגיעה, הזנחה חמורה או התעללות, הוצאה חוץ־ביתית עשויה להיות הכרחית כדי להפסיק את מעגל הפגיעה ולאפשר לילד חוויה של יחסים בטוחים ויציבים. בהקשר זה, ההכרעה מחייבת הערכה מורכבת של מאזן הנזק – בין הסיכון הכרוך בהמשך השהות בסביבה הפוגעת ובין הפגיעה האפשרית הנובעת מניתוק הילד מדמויות ההתקשרות המשמעותיות בחייו. לפיכך שאלת ההורות אינה מתמצה בזיקה ביולוגית בלבד, אלא היא מחייבת בחינה של איכות הקשר בפועל, של רציפותו ושל יכולתו לספק לילד בסיס בטוח לאורך זמן. ההכרה בהשלכותיהן של טראומה מוקדמת ושל פגיעה בהתקשרות מחייבת שינוי באופן שבו מתקבלות החלטות במערכת הגנת הילד. תפיסה מודעת טראומה והתקשרות מחייבת להבין לא רק את האירועים שהובילו להוצאה מן הבית, אלא גם את האופן שבו אירועים אלו השפיעו על מערכות היחסים של הילד, על תחושת הביטחון שלו ועל יכולתו ליצור קשרים יציבים. ילדים שחוו טראומה בין־אישית מוקדמת, ובייחוד אלה שחוו הזנחה, פגיעה חמורה או ריבוי דמויות מטפלות, עלולים לפתח הפרעות )RAD( התקשרות קליניות בכלל, ובפרט הפרעת התקשרות ריאקטיבית DSM-5-TR־ ), המוכרות ב DSED( והפרעת מעורבות חברתית מנותקת , מייצגות את הביטוי הקליני הקיצוני של הכשלים שתוארו ICD-11־ וב לעיל. מאפיין יסודי של שתי ההפרעות הוא שמקורן ביחסים ולא בפתולוגיה מולדת של הילד: הן עדות לכישלון הסביבה הטיפולית. מכאן נובעת גם הפרוגנוזה: ההתערבות היעילה ביותר היא מסגרת טיפולית יציבה, עקבית ורגישה לאורך זמן, קרי – משפחה חלופית המבינה את צורכי הילד ואינה נסוגה מפני ביטויי הדחייה, הבדיקה וההתנגדות .)Dozier et al., 2014b; Zeanah & Gleason, 2015( שהילד מביא עימו קבלת החלטות במערכת הגנת הילד בראי טראומה והתקשרות

רוטלוי (הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם ) וועדת מורג (הוועדה הציבורית לבחינת דרכי הטיפול 2003 , בחקיקה ) הדגישו כי טובת הילד 2025 , בנוגע לילדים בסיכון לפי חוק הנוער כוללת מכלול רחב של זכויות, צרכים ואינטרסים, ובהם שלומו הגופני והנפשי של הילד, קשריו המשמעותיים, זהותו והשלכות ההחלטות על התפתחותו לאורך זמן. על רקע זה עקרון טובת הילד מקבל משמעות רחבה יותר, החורגת מהגנה פיזית בלבד. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם גוף הידע ההתפתחותי המדגיש כי יציבות בקשרים ראשוניים ורציפות בטיפול הן תנאים יסודיים להתפתחות תקינה, בעוד חוסר יציבות, ריבוי מעברים ואי־ודאות ממושכת עלולים לפגוע ביכולת הילד לבסס אמון וביטחון .)Bowlby, 1988; Shonkoff & Garner, 2012( "זמן הילד" אינו שקול לזמן הכרונולוגי של מבוגרים. עבור בהקשר זה, ילדים צעירים, ובעיקר בגיל הרך, תקופות המתנה ממושכות עלולות לשאת השלכות התפתחותיות משמעותיות, שכן הן מתרחשות בתקופה קריטית לביסוס ויסות רגשי, אמון והתקשרות. לפיכך טובת הילד מחייבת לא רק הכרעה נכונה, אלא גם הכרעה בזמן. ההכרה בחשיבותם של קשרי התקשרות יציבים הובילה להתרחבות השימוש במושג "הורות פסיכולוגית" בשיח המקצועי והמשפטי. בהקשר זה, המשפט העכשווי מכיר יותר ויותר בהורות פונקציונלית או פסיכולוגית, קרי – בדמות שמילאה בפועל תפקיד הורי עקבי, ). מגמה זו NeJaime et al., 2022( משמעותי ומתמשך בחיי הילד בולטת במיוחד במצבים של אומנה ממושכת, שבהם משפחות האומנה הופכות לדמויות ההתקשרות המרכזיות עבור הילד. הכרה זו אינה שוללת את חשיבות הקשר עם ההורה הביולוגי, אך היא מחייבת בחינה של משמעותם ההתפתחותית של הקשרים שנוצרו בפועל ושל המחיר האפשרי הכרוך בניתוק הילד מדמות התקשרות מרכזית. בגיל הרך, כאשר הילד תלוי פיזית ורגשית בדמות המטפלת ואינו מסוגל להבין ולעבד פרידה באופן מלא, ניתוק מדמות התקשרות משמעותית עלול להיחוות כאובדן עמוק וכערעור של תחושת הביטחון הבסיסית. פרידה כזאת עלולה להגביר חרדת נטישה, לערער את היכולת לבטוח באחרים ולפגוע בהתפתחות הרגשית. הוצאת ילד מביתו, אף כאשר מדובר בהחלטה הכרחית ומוצדקת, אינה ניטרלית מבחינה התפתחותית: היא אירוע טראומטי בפני עצמו. מנקודת מבטה של תיאוריית ההתקשרות, אפילו קשר מתעלל, פוגעני, הורות ביולוגית והורות פסיכולוגית בראי התקשרות

נקודת מפגש I 14