מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

ןמיה־רעס לבוי

מיקור חוץ (כוח "על") היו עובדות שתיארו מצבים שבהם בחרו שלא להעלות בעצמן את הדאגה, והותירו זאת לאיש מקצוע אחר, לרוב – עובדת סוציאלית לחוק הנוער. בכך נוצר פיצול מכוון בין תפקיד הטיפול לתפקיד הפיקוח, מתוך הנחה שהקשר הטיפולי עלול להיפגע אם העובדת תהיה גם זו שמגדירה את ההורים כנתונים בסיכון. עם זאת, מהראיונות עלה כי פרקטיקה זו יכולה להיות בעלת השלכות שליליות על חוויית ההורים. במקרים כאלו ההורים אינם שותפים לתהליך שבו מוגדרת הדאגה כלפיהם, ולעיתים הם חווים את ההסלמה כהפתעה או כהתרחשות שאינה מובנת להם. אני חושבת שעובדת חוק הנוער אינה חייבת להיות מוכנסת לכאן… את בקשר עם המשפחה, הם סומכים עליך, אז אין סיבה שהיא תצטרף. ואם את דואגת – תגידי. הם צריכים לדעת. אחרת הם לא יבינו למה פתאום הדברים מסלימים ומגיעים לבית משפט. בתוך דינמיקה זו, ההימנעות מהצגת הדאגה אינה מבטלת את הפעלת הכוח אלא מעבירה אותה לזירה אחרת. הכוח ממשיך לפעול, אך ללא נוכחות גלויה של ההורה בתהליך, ולעיתים – באופן שמערער את תחושת השקיפות והאמון. הימנעות משתהה (כוח "עם") כמה מהעובדות תיארו הימנעות כהחלטה מקצועית מודעת – להשהות זמנית את השיחות שנוגעות בדאגה לילד, כדי לשמר את הקשר ולאפשר תנאים לשיחה כנה בעתיד. במקרים אלו ההימנעות נבעה מהערכה שההורה אינו ניצב בעמדה שבה יוכל לשמוע או לעבד את הדאגה, ושיש להשהות את קיום השיח לרגע מתאים יותר בתוך היחסים. כך תיארה טלי מקרה שבו בחרה שלא לשוחח עם אימא, ריטה, על התרשמותה שהאלימות שבנה רוני מפגין בבית הספר קשורה לקושי של האם להציב לו גבולות: כשארגיש שאני מסוגלת לא להתייחס אליה כל הזמן כאל ריטה הקטנה, הילדה הנטושה שעברה את כל הדברים, אלא כאל ריטה המבוגרת, שהיא האחראית כאן – אז אוכל לדבר איתה על הקשיים של רוני. עם זאת, העובדות הדגישו כי הימנעות זו מלווה במתח מתמשך ובחשש מהשלכותיו. מור תיארה את הקושי להמתין לצד הפחד מהחמרה ומהאופן שבו החלטה זו תיתפס: כך הסבירה תמר את המורכבות שבבחירה זו ואת המחיר האפשרי שלה עבור ההורים:

אני אומרת להם שהתוכנית בנויה על קשר חזק. זה דורש שקיפות, והתוכנית תהיה מאוד מעורבת בחייהם… אני מנסה להסביר שזה אינטנסיבי – לא כי אני רוצה לפקח עליהם, אלא כי אני רוצה להיות שותפה לכל מה שקשור לחייהם.

במקרים אחרים התייחסו העובדות גם למחירים האפשריים של הקשר ולגבולותיו. כך תיארה עמליה שיחה עם א ֵֵם שחששה לשתף:

אמרתי לה: "זה בסדר שאת בוחרת לא לספר לי, בסוף היום אני גם חלק מהמערכת שצריכה לדאוג לילדים אם הם בסיכון מסוג כזה או אחר." היא עדיין סומכת עליי – לא מספיק כדי לספר הכול, אבל מספיק כדי לדעת שאהיה שם בשבילה אם תזדקק לי.

בדיאלוגים אלו הדיבור על כוח אינו מבטל את פערי הכוח, אך הוא מאפשר לנהל אותם באופן גלוי ומודע יותר.

לדבר על ההקשר (כוח "עם") עובדות תיארו כיצד שיחות המכירות בהקשר החיים הרחב של ההורים – עוני, תעסוקה, בדידות או מצבי חירום – יוצרות תנאים לדיאלוג אחר. הכרה אינה מבטלת את הדאגה לילדים, אך היא ממקמת אותה בתוך מציאות מורכבת יותר. מוטי תיאר שיחה עם אם יחידנית [במשפחה חד־הורית] שנאלצה להשאיר את ילדיה לבד בזמן אזעקות: שאלתי למה היא לא חזרה הביתה… היא סיפרה שחששה מאוד שהמנהל שלה יפטר אותה… אמרתי שאני מבין למה היה לה קשה לעזוב את העבודה, ושהיא נאלצה לבחור בחירה קשה – אבל שאנחנו צריכים לחשוב מה עושים עכשיו. רק אז היא הצליחה לעצור לרגע ולחשוב איתי. בדוגמה זו, ההכרה בהקשר מאפשרת ליצור מרחב שבו ניתן להחזיק בו־זמנית גם דאגה וגם הבנה, ובכך לתמוך בשיח משותף ולא רק בהכוונת התנהגות.

אסטרטגיות של הימנעות

עובדות סוציאליות תיארו מצבים שבהם בחרו להימנע מהעלאת דאגות ישירות מול ההורים. הימנעות עשויה להיתפס כלא מקצועית או כהימנעות מעימות, אולם הראיונות מראים כי לעיתים מדובר בהחלטה מקצועית מכוונת, הנשענת על שיקולים מורכבים הנוגעים לקשר, לתזמון ולחלוקת התפקידים. גם אסטרטגיה זו, באופן דומה לאחרות, יכולה לבטא שימוש בכוח "על" או בכוח "עם".

נקודת מפגש I 22