מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

המלש־ןב ילריש

, פנתה לטיפול בעקבות 9־ ו 6 ), אם יחידנית לשני ילדים בני 35( מיכל תחושות אשמה קשות סביב התפרצויות זעם כלפי ילדיה. היא תיארה את עצמה כ"אם טובה רוב הזמן", אך סיפרה כי ברגעים של עומס, בכי או התנגדות מצד הילדים, היא איבדה שליטה. במצבים אלו הייתה צועקת, משפילה ולעיתים אף מתנתקת רגשית ומתעלמת מהם למשך שעות. לאחר ההתפרצויות הייתה חווה בושה קשה, בוכה ומבטיחה לעצמה שלא תגיב כך שוב, אך חשה שאינה מצליחה לעצור את עצמה ברגעי לחץ. במהלך הטיפול מיכל סיפרה כי גדלה בבית עם אם שהייתה ביקורתית, דוחה ומשפילה. אביה נעדר רגשית ולא הגן עליה. בילדותה שמעה שוב ושוב משפטים כגון "תפסיקי לבכות", "את רגישה מדי", ו"בגללך אני משתגעת". מיכל סיפרה כיצד למדה כבר בגיל צעיר להסתיר את רגשותיה ולהפוך ל"ילדה שלא מפריעה", מתוך פחד לעורר את כעסה של אימה. בטיפול התברר כי ברגעי התלות של ילדיה, המאופיינים בבכי, פחד, צורך בנחמה או היצמדות אליה, מתעוררים בה רגשות עזים של חרדה וזעם. כך למשל סיפרה שכאשר בנה הצעיר בכה וביקש שתישאר לידו, היא חוותה אותו "חונק" ו"תובעני". באחד המפגשים סיפרה: יום אחד הוא התחיל לבכות כי לא הסכמתי שיראה טלוויזיה. הוא פשוט לא הפסיק. הרגשתי שאני נחנקת. צעקתי עליו: 'די כבר! אתה כמו תינוק!' ואז ראיתי אותו קופא ומתרחק ממני.

בחדר הטיפולים שחזורי טראומה מופיעים לעיתים קרובות דרך תהליכי העברה והעברה נגדית. המטפל עשוי לחוות תחושות של חוסר אונים, בלבול, כעס או קיפאון, רגשות המשקפים את עולמו הפנימי של המטופל. במקרים רבים המטופל עדיין אינו מסוגל להעניק לחוויותיו מילים, ולכן הן מופיעות בתוך הקשר הטיפולי באמצעות רגשות, תחושות גוף ודפוסי קשר.

כיצד אפשר לסייע בהתרת הקשרים בין העבר להווה?

אחד מתפקידיו המרכזיים של הטיפול הוא להפוך חוויה טראומטית בלתי מעובדת לחוויה שניתן לחשוב עליה, להרגיש אותה ולספר אותה. ) תיאר את חשיבות הסביבה הטיפולית Winnicott, 1965( ויניקוט הבטוחה, המאפשרת למטופל לשאת רגשות קשים מבלי להתפרק. בתוך קשר כזה, המטופל עשוי להתחיל לקשר בין תגובותיו בהווה לחוויות עבר שלא קיבלו תוקף ופשר. העבודה הטיפולית עם הורים הנושאים טראומה בין־דורית של התעללות והזנחה צריכה לנוע דרך שלושה שלבים מרכזיים: זיהוי קולו של התוקפן הפנימי (ההורה הפוגע מן העבר) ראשית, הבנת קול זה , שנית והפיכתו ל”זר” ולא לחלק אינטגרלי מן העצמי; עיבוד האבל על הילדות ולבסוף, כהגנה מפני חרדה בלתי נסבלת; שלא הייתה ועל הצרכים שלא נענו. ) הדגיש כי כאשר המטפל מסייע להורה Fonagy et al., 2002( פונגי להבין מה הוא מרגיש ומה ילדו מרגיש, נפתחת אפשרות לעצור תגובות אוטומטיות וליצור מרחב לחשיבה. במובן זה, הטיפול אינו מבקש למחוק את הטראומה אלא להפוך אותה מחוויה המשוחזרת באופן כפייתי לנרטיב שניתן להחזיק בו. ) תיארה תהליך זה באמצעות המושג "פונקציית 2018 , דנה אמיר (אמיר העד". לדבריה, טראומה יכולה להפוך לזיכרון נפשי רק כאשר אדם אחר מסוגל לשאת אותה יחד עם הנפגע ולהעניק לה צורה נרטיבית. המעבר מזיכרון טראומטי מפוצל לזיכרון נרטיבי מאפשר חיבור בין תחושות גוף, רגשות ומשמעות. גם לעבודה עם העברה נגדית יש תפקיד משמעותי. המטפל עשוי להרגיש את חוויית חוסר האונים, הנטישה או הפחד שהמטופל עצמו אינו מסוגל לשאת. שימוש מודע בחוויות אלו מאפשר למטפל להבין את הדינמיקה הבין־דורית ולסייע בהפיכתה למודעת וניתנת לעיבוד.

המטפלת לא מיהרה לבקר את תגובתה אלא ניסתה ליצור מרחב בטוח שבו יהיה אפשר לחשוב יחד על החוויה. היא אמרה:

נשמע שברגע הזה הרגשת מוצפת מאוד… כאילו אין מקום גם לך.

לאחר שתיקה ארוכה מיכל החלה לבכות ואמרה:

כשהייתי בוכה אימא שלי הייתה אומרת לי שאני הורסת לה את החיים.

רגע זה סימן תחילתו של חיבור בין תגובותיה האוטומטיות כלפי ילדיה ובין חוויות הילדות הלא מעובדות שלה. בהדרגה החלה להבין כי כאשר ילדיה מבטאים תלות או מצוקה, הם מעוררים בתוכה את הילדה הקטנה שלא הורשתה להזדקק, לבכות או לקבל נחמה. במובן זה, תגובותיה אל הילדים לא נבעו רק מן ההווה אלא גם מן העבר שחי בתוכה.

דוגמה טיפולית

מיכל החלה לזהות כיצד קולה של אימה ממשיך להתקיים בתוכה גם היום. כאשר ילדיה בוכים או זקוקים לה, מופיעים בתוכה משפטים

נקודת מפגש I 26