מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

יול תניע

, נפגעה מינית על ידי אביה במשך שנים. 15 ט', נערה בת כשהגיעה לפגישות, יצרה קשר רגשי משמעותי, אך מייד לאחר תחושת אינטימיות כזו, הופיעו קיטועים חדים; היא נעלמה לשבועות, התעלמה מהודעות וניתקה כל מגע. ההבנה כי ט' לא יכלה לשאת את הקרבה שנוצרה בחדר, וניתקה קשר כמנגנון הגנה מפני האימה שהתעוררה בתוכה ברגע שחשה אהובה ומוגנת, עזרה למטפלת להבין כי לא מדובר בהתנגדות, אלא בדינמיקה ששחזרה את התחושה שלפיה ק ִִרבה משמעה סכנה. הקשר הטיפולי אותגר שוב ושוב, משום שכל תנועה לעבר המטפלת הפעילה את הדינמיקה של הפגיעה והפכה את המטפלת המיטיבה לדמות מאיימת שיש להימלט ממנה כדי לשרוד. יכולת המטפלת להכיל את המעברים החדים, ונוכחותה גם מחוץ לפגישות הטיפול אפשרה לט' לבנות אט אט אמון מחודש בקשר בין־אישי. • אשמה ואחריות מעוותת: כדי לשמר את דמות ההורה כ"טוב" וכמקור תמיכה חיוני להישרדותו, הילד מקבל עליו את האחריות לפגיעה. דרך מנגנון של הזדהות עם התוקפן ) הוא מוותר על הסובייקטיביות שלו, מפנים Ferenczi, 1933( את המבט הפוגעני ומכונן זהות של "ילד רע" או "פתיין". ארגון )Fairbairn, 1952( זה של העצמי מהווה את מה שפיירברן כינה "הגנה מוסרית" – הילד מעדיף לראות עצמו חוטא בעולם שנתפס על ידי אל (הורה) טוב, מאשר צדיק שנשלט על ידי שטן. האשמה מעניקה לו אשליה של שליטה בתוך סיטואציה של חוסר אונים מוחלט. בד בבד מתפתחת אשמה כלפי ההורה הלא מעורב, הילד הופך לילד הורי, הוא עסוק בשיקום כאבו של ההורה ובשימור שלמות התא המשפחתי. כאשר העצמי מאורגן סביב גרעין של רוע פנימי ואשמה, הוא נדחף לא אחת למסלול של הרס עצמי ולדינמיקה של פגיעות ) המהוות ניסיון לא מודע לשחזר re-victimization( חוזרות את הטראומה המקורית, לעבד אותה ולשלוט בה. בפועל, הם מעמיקים את השבר האונטולוגי ומנציחים את חוויית האלביתיות של הנפש מול עצמה. , הופנה לטיפול לאחר שנפגע מינית על ידי אביו. ג' 9 ג', בן נהג באלימות בבית, ודווח על התנהגות מינית לא מותאמת בבית הספר. בחדר שיחק משחקי מלחמה, שבר צעצועים, ונהג להכריז שהוא מסוכן וכדאי שהמטפל ייזהר ממנו. נראה כי ג' בחר באופן לא מודע להפנים את הרוע, ולשמר את האחרים כטובים. האשמה שנטל על עצמו נתנה לו אשליה של שליטה, שבה הוא המחוֹלֵֵל ולא המחוּלָָל. המטפל ששרד את ההתקפות נתן קול לחוויית הפגיעה, לחוסר האונים ולפחד, וסייע לאם לראות את הילד הפגוע מאחורי ההתנהגות האלימה – כדי שתוכל לבנות עבורו מרחב מוגן ועוטף שבתוכו יוכל להתחבר לחוויית הפגיעה.

בבדידות קיומית ובחוסר אמון עמוק. המוכר והיומיומי טומן בחובו את פוטנציאל האימה, והבית אינו עוד מקלט לחזור אליו אלא מקום .)2014/1994 , שיש לשרוד בו (דיוויס ופראולי ) סבור כי הטראומה במהותה היא "אירוע ללא עד". 1992( דורי לאוב במקרה של פגיעה בתוך המשפחה הבדידות מחריפה, שכן הבגידה כפולה: לא רק שהעולם שתק, אלא שגם "העד הפנימי" של הנפגע קרס. ללא עד חיצוני שיאשר ויתקף את המציאות מול ההכחשה, הידע על הטראומה נותר מחוץ להכרה, כחור שחור השואב אליו את כל חיותה של הנפש. בוואקום של היעדר עדות, כאשר הפוגע הוא דמות הורית בתוך המרחב המשפחתי, נוצר שבר אונטולוגי בנפש, שכן הפוגע הוא המקור לפחד ולנחמה כאחד. פרדוקס זה כופה על הילד ברירה בלתי אפשרית: הכרה במציאות הפוגענית או שימור הקשר החיוני להישרדותו. במלכוד זה, ההגנה הדיסוציאטיבית היא המאפשרת לילד להמשיך ולתפקד בעולם שבחוץ ולשרוד, בעודו שומר בתוכו על הילד הפגוע הממתין ). כדי לשרוד 2014/1994 , להכרה, לאישור ולפיצוי (דיוויס ופראולי בתוך בית שהפך לזר ומאיים, נאלץ הילד להפוך לזר בביתו שלו – בגופו ובנפשו. ה"אני" הופך ל"אלביתי" עבור עצמו – מפוצל בין הילד המתפקד ביומיום ובין הילד הנושא את אימת הפגיעה, זר ומוכר לעצמו בעת ובעונה אחת. בעבודה הטיפולית עם ילדים שנפגעו מינית על ידי דמות הורית אנו פוגשים אישיות שהתעצבה סביב הניסיון לשרוד בפרדוקס הקיומי. הפגיעה הופכת לתשתית שעליה נבנים היחסים והזהות. דוגמאות: • ): הילד disorganized attachment( התקשרות לא מאורגנת למד את הפרדוקס המכאיב מכל – שקרבה רגשית היא מקור לסכנה קיומית. מצב זה מייצר דפוס יחסים המאופיין בתנועה מתמדת – בין כמיהה נואשת לקרבה ובין חשש מציף וצורך הישרדותי בניתוק. בהיעדר מקום בטוח, היחסים הבין־אישיים הופכים לשדה קרב – גלוי או סמוי – שבו כל ניסיון למגע מעורר מחדש את אימת הפרת הגבולות. הטיפול בילד הנפגע: 2 הבניית העצמי בצל האימה

כל המקרים המתוארים במאמר זה מבוססים על עבודה קלינית עם 2 מקרים אמיתיים, אך עברו עיבוד, שינוי ואיחוד של פרטים מזהים ותוכניים לצורך שמירה על סודיות המטופלים. לפיכך אין לראות בהם תיאור של מקרה ספציפי אחד.

נקודת מפגש I 36