מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

יול תניע

1 . העמדה המכחישה: הגנה מפני התפרקות

היא המשיכה לנהל זוגיות חשאית עם האב, סירבה לשתף את המשפחה המורחבת, קיימה עימו ועם שאר הילדים מפגשים מחוץ לבית, ואף א ִִפשרה לו לבקר בבית המשפחה בשעות שבהן הבת שהתה בחוץ. בטיפול ההורי ביטאה האם כעס כלפי האב, אך מיהרה לסלוח לו לאחר שהביע צער וחרטה. שיאו של הפיצול המבני התחולל כשבאחד המפגשים האם רמזה על "התנהגות פתיינית" מצד הילדה שהובילה לפגיעה, ואף התנתה את שיקום הבית בנכונותה של הבת לסלוח לאביה. הנערה נלכדה לחלוטין בתוך הפיצול האימהי, היא נעה בין אשמה הרסנית על פירוק המשפחה ודאגה לאב שהודר, ובין כעס כלפי שני הוריה. לבסוף, כדי לשמור על הקשר החיוני עם האם ולשרוד נפשית במציאות המפוצלת והבלתי אפשרית הזו, בחרה הנערה לפרוש מהטיפול לאחר שנה וחצי, בטרם הושלם תהליך העיבוד. הבחירה להניח בצד את עיבוד הטראומה ולשמר את הדיסוציאציה נדונה עימה סביב הפרידה, והובנה כהגנה הישרדותית והכרחית עבורה באותה העת. היא חזרה לטיפול ביוזמתה, שנים לאחר מכן, כאישה בוגרת. בקצה השני של הרצף נמצא ההורה המגן, הפועל באופן מיידי וחד־ משמעי להרחקת הפוגע ולכינון מוגנות. עם זאת, הניסיון הקליני מלמד כי גם הורה זה חווה קריסה אונטולוגית חריפה. לא פעם הוא הופך ל"צל של עצמו", כבוי תחת נטל האשמה המשולב בטיפול התובעני בילד הפגוע. משפחת ר' הופנתה לאחר שפגיעה מתמשכת של בן זוגה של האם בשלוש בנותיה נחשפה בהדרגה. תגובתה של האם הייתה חד־ משמעית וחותכת: עימות מיידי ופנייה למשטרה, שהובילה למעצרו של הפוגע. האם הגיעה לטיפול כשבוע וחצי בלבד לאחר החשיפה, עוד בטרם הושלמה החקירה במשטרה, כשהיא כבויה, ממוטטת נפשית, ובהשפעת טיפול תרופתי הרגעתי. ההתערבות הראשונית התמקדה בייצוב אקוטי ובבניית מערך תמיכה לארגון שגרה תפקודית. האם הייתה מוצפת אשמה וביקשה לבטל את צרכיה שלה לחלוטין מול טובת הבנות; היא נקרעה בין משאלתה להעתיק את מקום מגוריהם כדי להתרחק מהבית שכל חדר בו היווה טריגר, ובין רצון הבנות להישאר בסביבתן המוכרת ולקבל תמיכה מחבריהן. בחודשים הראשונים המרחב הביתי היה כאוטי והתאפיין בקשיי ויסות חריפים, בכי והתפרצויות זעם. תחת כובד המשקל הרגשי והסיוע המשפחתי המצומצם שעמד לרשותה, הלכה האם ו"דהתה" בעוד צורכי הבנות רק הלכו וגדלו. בשלב זה הבין הצוות הטיפולי כי ללא יצירת מרחב טיפולי מובחן עבור האם, פונקציית "השלישי המגן" שלה – שפעלה בעוצמה ברגע החשיפה – תישחק עד דק תחת נטל האשמה וההורות הפצועה. בהתאם לכך, נבנה מערך מענים מפוצל: לצד טיפול פרטני לבנות, הדרכה הורית ועבודה משפחתית, ניתן לאם 3 . ההורה המגן והעד המתקף: שיקום המעטפת בצל הקריסה

במצבי קצה, ההכחשה היא כלי הישרדותי. ההורה ממאן לקבל את גרסת הילד והופך אותו בתוכו מ"קורבן" ל"תוקפן" המאיים לפרק את הבית. לנוכח עמדה הורית כזו תידרש עבודה מול מנגנוני הגנה נוקשים, ובמקרים קיצוניים יהיה צורך בפנייה לערכאות משפטיות – כדי להפריד בין הילד ובין ההורה שמכחיש את הפגיעה ותומך בהורה הפוגע. משפחת ד' הופנתה לטיפול במרכז לאחר שאחת הבנות סיפרה כי אביה פגע בה מינית, חשיפה שבעקבותיה התברר כי האב פגע בבנות נוספות במשפחה והוא נעצר. בשנתיים הראשונות לטיפול האם סירבה בתוקף לקבל את הדברים, ייחסה את העדויות ל"חוסר הבנה" ותמכה באב לאורך כל ההליך הפלילי. אף שהביאה את בנותיה לטיפול כפי שנדרשה, עמדתה נותרה נוקשה ומנוכרת, תוך הפניית כעס רב כלפי מסגרות הרווחה, וחוותה עצמה כקורבן של הנסיבות. גם לאחר הרשעת האב, המשיכה האם לקיים עימו קשר ולפעול לפי תכתיביו, בעוד הטיפול בבנות נותר טכני וקר. נוכח הסיכון הרגשי המתמשך והיעדר מעטפת מגינה, כמה מהבנות הוצאו מהבית. המפנה התחולל רק לאחר למעלה משנתיים של טיפול אינטנסיבי עם האם במרכז. בזכות ברית טיפולית סבלנית ויציבה הצליחה האם, לראשונה, להניח את ההגנה של "הזדהות עם התוקפן". במרחב הבטוח שנוצר פתחה את סיפור הפגיעה המינית שהיא חוותה בילדותה, ואת הדינמיקה מול בן זוגה. עיבוד הטראומה האישית בטיפול פרטני, בד בבד עם הטיפול ההורי, א ִִפשר לאם להתחזק ולהצליח, לראשונה, לתת תוקף לכאבן של בנותיה ולקבל בכאב את מציאות הפגיעה. במרכז הרצף הקליני נמצא מצב של דיסוציאציה מבנית, שבו ההורה הלא מעורב מפצל בין דמות בן הזוג האוהב ובין דמותו כפוגע. בעמדה מפוצלת זו, ההורה תומך פורמלית בילד, מרחיק את הפוגע ומקפיד על הגעת הילד לטיפול, אך באותה עת משמר בחשאי את הקשר הזוגי, מממן את הגנת הפוגע, או מחזיק בהאשמה סמויה כלפי הילד ). עמדה זו משקפת את הקושי לעבד את 2014/1994 , (דיוויס ופראולי עוצמת הבגידה מבלי להביא להתפרקות פנימית. במשפחת ל' דיווחה הבת המתבגרת כי נפגעה על ידי אביה לאורך שנים. האם, שתיארה זוגיות חמה ותומכת, חוותה שבר עמוק, התעמתה עם האב ואף הגישה תלונה במשטרה (אשר לא הבשילה לכתב אישום בשל סירוב הנערה לשתף פעולה ולתת עדות). האב הורחק מהבית, ההורים בישרו על פרידה, אך לא סיפרו לשאר הילדים על נסיבות האירועים. לאורך התהליך החלו להיחשף סתירות חריפות בין הצהרות התמיכה הפורמליות של האם בב ִִתה ובין מעשיה בפועל: 2 . אמביוולנטיות ודיסוציאציה מבנית: המלכוד שבפיצול

נקודת מפגש I 38