מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

דבר העורכות

יפה ציונית

טלי שלומי

גיליון זה מבקש להאיר את המורכבות שבעבודה עם הורים לילדים נפגעי התעללות והזנחה. המאמרים המובאים בו מציגים מגוון של נקודות מבט תיאורטיות, מחקריות ויישומיות, לצד מודלים ותוכניות התערבות מהשדה. יחד הם משקפים את ההבנה שכדי לסייע לילדים להחלים מפגיעות שחוו וכדי למנוע פגיעה נוספת, נדרשת עבודה רגישה ומותאמת – עם הוריהם ועם מערכות היחסים המשמעותיות בחייהם. מציג את הטיפול בהורות כמרחב טיפולי פרופ' אסתר כהן מאמרה של ייחודי לעבודה עם הורים שילדיהם נתונים במצוקה, ובפרט עם הורים שפגעו בילדיהם או כשלו בהגנה עליהם. שלא כהדרכה המתמקדת בהקניית ידע וכלים, טיפול בהורות מבקש להבין את עולמו הפנימי של ההורה, את חווייתו הרגשית ואת הדינמיקה שנוצרה בינו ובין הילד, מתוך הנחה שההורה הוא סוכן שינוי מרכזי בקשר ובתהליך ההחלמה. המאמר מדגיש כי שינוי כזה מחייב קשר טיפולי בטוח, מווסת וחומל, המאפשר להורה לעבד את פגיעויותיו, להרחיב את יכולתו לראות את צורכי הילד, ולהיות משתתף פעיל בתיקון היחסים עימו. ד”ר סיגל קני־פז, ד”ר עדינה הופנונג־אסולין ופרופ’ תרצה מאמרן של עוסק במתח שבין הורות ביולוגית להורות פסיכולוגית בקבלת יואלס החלטות על פתרונות קבע לילדים. הכותבות מדגישות את חשיבותו של קשר יציב ובטוח עבור ילדים שחוו טראומה והזנחה, ומציעות לבחון את טובת הילד גם דרך “זמן הילד” והצורך בקביעוּת מוקדמת. עוסק במאמרו במפגש בין עובדות סוציאליות ד”ר יובל סער־הימן להורים במצבי סיכון. באמצעות ההבחנה בין המושגים “כוח עם” ו”כוח על”, הוא מראה כיצד אופן הפעלת הכוח ומערכת היחסים מעצבים את משמעותן של פרקטיקות יומיומיות בעבודה עם משפחות. מציג את “תוכנית אסתי מרקוביץ' וגונן הראל בהקשר זה מאמרם של יהב” כמודל אינטנסיבי לשיקום משפחתי, הפועל בצומת הרגיש שבין הגנה על ילדים ובין מתן הזדמנות ממשית לבית קבוע ומיטיב. הוא מדגים כיצד עבודה מודעת־עוני, מוכוונת טראומה והיקשרות וממוקדת משפחה יכולה לאפשר תהליכי שינוי משמעותיים עבור ילדים והוריהם.

בעשורים הראשונים להתפתחות תחום הגנת הילד התמקדה העבודה עם הורים פוגעים בעיקר בהפסקת התנהגויות פוגעניות ובהגנה על הילד, ונשענה במידה רבה על גישות סמכותיות וביקורתיות. בהקשר זה, ההתייחסות לתהליכי שינוי ביחסי ילד–הורה ולתיקון הקשר ביניהם הייתה מוגבלת יחסית. נוסף על כך, גם בעבודה עם הורים שאינם פוגעים במישרין, שילדיהם נפגעו מהתעללות או מהזנחה, ההורה לא נתפס תמיד כשותף מרכזי בהחלמת הילד, וההתערבות נטתה להתמקד בעיקר בצורכי הילד עצמו. תפיסה זו השתנתה בהדרגה עם התפתחות החשיבה המערכתית, תיאוריית ההתקשרות והגישות הדיאדיות אשר מיצבו את הקשר הורה–ילד כמרחב מרכזי של ריפוי ושינוי. התפתחה החשיבה המערכתית 70־ החל מסוף שנות ה והמשפחתית, שהציעה לראות את ההתעללות וההזנחה בהקשר רחב יותר – של דפוסים משפחתיים, השפעות בין־דוריות ותנאי חיים חברתיים וסביבתיים. עם התבססותה של תיאוריית ההתקשרות התחזקה ההבנה שהפגיעה בילד מתרחשת גם בתוך מערכת היחסים עם דמות ההתקשרות המרכזית שלו. כך התפתחו התערבויות דיאדיות הממוקדות בהורה ובילד יחד, מתוך ההכרה בכך שהקשר עצמו אומנם עשוי להיות מקור לפגיעה אך גם מקור לריפוי. ובראשית שנות האלפיים התפתחו מודלים מבוססי 90־ בשנות ה ), מודל שצמח Child-Parent Psychotherapy( CPP ראיות, בהם מתוך עבודתה של סלמה פרייברג והורחב על ידי אליסיה ליברמן ופטרישיה ון הורן. מודלים אלו סימנו מעבר מהתמקדות בשינוי התנהגותי בלבד לעבודה מעמיקה על משמעות ההורות, על טראומות בין־דוריות ועל היחסים שבין ההורה לילד. בעשורים האחרונים התגבשה תפיסה הרואה בהורים שותפים מרכזיים בתהליך הטיפולי, כל עוד השיתוף בטוח ומיטיב עבור הילד. לצד זאת התחזקה גישה מודעת־טראומה, המדגישה את השפעתן של טראומות עבר על ילדים ועל הוריהם, ואת הצורך בהתערבות רגישה ומותאמת.

נקודת מפגש I 4