מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

דפנה צין איריס (מנדה) בן-יעקב ועינב לוק

המסגרת החינוכית פוגשת את המעורבים כולם, לעיתים באותו מרחב 1 חינוכי, ולכן היא נדרשת להחזיק תפיסה מורכבת של הכלת הקטבים, הרואה את כלל הילדים ואת הוריהם כמי שזקוקים למוגנות, לליווי ולמענה מותאם. מאמר זה מציע מסגרת חשיבה ועקרונות יישומיים לעבודה חינוכית מערכתית עם הורים משני צידי המתרס, מתוך גישה מודעת טראומה ומתוך תפיסה ערכית של הכלת הקטבים.

לקבל ביטויים מורכבים ורחבים יותר, כדוגמת תלמיד בכיתה ה’ המראה לחבריו סרטון פורנוגרפי בטלפון הנייד במהלך ההפסקה, או קבוצת תלמידים בכיתה ו' המחקה "טרנד" מהרשתות החברתיות ומביימת סיטואציה מינית כלפי אחד מחבריהם, מתוך צחוק והפעלה של לחץ חברתי. גם במקרים אלו ההתנהגות עשויה לשקף סקרנות התפתחותית סביב תהליכי ההתבגרות וההבשלה המינית, המתחילים להתעורר בגיל זה, לצד הצורך הגובר בהשתייכות חברתית ובקבלת מעמד בקרב קבוצת השווים, המאפיינים את תקופת טרום ההתבגרות. לכך מתווספת חשיפה הולכת וגוברת לתכנים מיניים במרחב הדיגיטלי, אשר תורמת לאופן שבו ילדים מפרשים, מחקים ומבטאים תכנים אלו במסגרת האינטראקציות החברתיות שלהם. מקרים אלו ממחישים את המפגש בין מאפיינים התפתחותיים של ילדים ובני נוער ובין חשיפה רחבה, זמינה, ולעיתים לא מווסתת, לתכנים מיניים במרחבים הדיגיטליים, לצד שאלות הנוגעות לקיומם של גבולות ברורים, לתפקידם המתווך של המבוגרים המשמעותיים ולמידת נוכחותם בחייהם של הילדים ובני הנוער. אירועים אלו מלמדים כי ההתמודדות החינוכית אינה יכולה להסתכם רק בתגובה לאחר פגיעה – היא מחייבת עבודה מתמשכת של חינוך למיניות בריאה, לגבולות, לכבוד הדדי ולהתנהלות בטוחה במרחבים הדיגיטליים. כאשר אירועים מסוג זה מתרחשים בתוך המסגרת החינוכית, הם משפיעים לא רק על הילדים המעורבים אלא מטלטלים גם את עולמם של הוריהם ושל המבוגרים האחרים המלווים אותם. עבור הורים רבים עצם הידיעה שילדם היה מעורב באירוע של התנהגות מינית לא מותאמת – כמי שנפגע או כמי שחצה גבולות – מערערת תפיסות בסיסיות של מוגנות, הורות ושליטה במציאות. הורים רבים חווים סערה רגשית עוצמתית הכוללת בלבול, חוסר אונים, פחד, אשמה ובושה, ולעיתים גם כעס – כלפי המערכת החינוכית, כלפי הילד או הילדה המעורבים ואף כלפי עצמם. סערת רגשות זו עשויה לקבל ביטויים מגוונים בהתנהלות מול המסגרת החינוכית. ישנם הורים הבוחרים להשאיר את ילדם בבית מתוך החשש שייפגע שוב. אחרים דורשים הרחקה מיידית או העברה של הילד הפוגע למסגרת אחרת, מתוך הצורך להשיב תחושת ביטחון ושליטה. מנגד, הורים לילדים שהפגינו התנהגות מינית לא מותאמת או פוגעת עשויים לחוש כי ילדם מואשם האשמה חמורה שאינה מוצדקת, ולעיתים אף לחוש כי הוא "תויג" באופן המצמצם אותו למעשה שביצע. תגובות אלו, על עוצמתן וגיוונן, אינן מעידות בהכרח רק על היעדר שיתוף פעולה או על חוסר אמון במערכת, אלא הן מבטאות לעיתים קרובות את עומק הטלטלה שחווים ההורים ואת ניסיונם להתמודד עם איום על זהותם ההורית ועם ערעור תחושת המוגנות הבסיסית ביחס לילדם ולעולמו.

המסגרת החינוכית כמחזיקה מרחב של מוגנות בד בבד עם הכלת הקטבים

טילמן פרניס, פסיכיאטר ילדים ונוער ומומחה בין־לאומי בתחום הפגיעה המינית בילדים, מדגיש כי לתגובתם של המבוגרים המשמעותיים לאחר חשיפת הפגיעה יש השפעה מכרעת על יכולת ההתאוששות ). הפגיעה עצמה מערערת את 1995 , וההחלמה של הילד (פרניס תחושת הביטחון, האמון והשליטה של הילד בעולם, אך האופן שבו מגיבים ההורים כלפי הילד עשוי לצמצם את הנזק, או – לחלופין – להעמיק אותו. בתוך כך להורים יש תפקיד מכריע: הם אינם רק מי שמלווים את הילד לאחר האירוע, אלא הם חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הילד מפרש את מה שאירע לו ואת המסוגלות שלו להתאושש ולהמשיך הלאה. כאשר ההורה מצליח, למרות הטלטלה שהוא חווה, להגיב בהקשבה, בהכלה ובתמיכה, הוא מסייע לילד להשיב לעצמו תחושת מוגנות ומסוגלות להתמודד. תגובות הוריות כגון "אני מאמין לך", "אנחנו נעבור את זה יחד", מאפשרות לילד להרגיש כי יש מבוגר שרואה אותו, מחזיק את כאבו ומסייע לו לשאת את החוויה המטלטלת. לעומת זאת, תגובות שיפוטיות, מאשימות או מקטינות, כגון "למה לא סיפרת לי?", "למה הלכת לשם שוב?", או אף תגובות של בהלה קיצונית, עלולות להגביר את תחושת הבדידות, האשמה וחוסר האונים של הילד. פרניס מתאר כיצד ילדים שנפגעו זקוקים לסביבה שתסייע הכלת הקטבים היא עמדה מקצועית וערכית המאפשרת להחזיק בעת 1 ובעונה אחת אמיתות, רגשות וצרכים הנראים לעיתים כסותרים זה את זה. בהקשר של התנהגות מינית לא מותאמת בין ילדים, משמעותה היא היכולת לשמור באופן חד וברור על מוגנותו ורווחתו של הילד שנפגע, ובד בבד להמשיך לראות גם בילד שפגע ילד הנתון בתהליך של התפתחות, למידה ועיצוב זהות, הזקוק לליווי ולהכוונה. גישה זו מבקשת להימנע מפיצול של המציאות ל"טובים" ו"רעים", ולהכיר בכך שגם הילדים וגם הוריהם עשויים לחוות מצוקה, פחד, בושה וחוסר אונים. הכלת הקטבים אינה מטשטשת גבולות או מפחיתה מחומרת הפגיעה; היא מאפשרת תגובה חינוכית מאוזנת המשלבת אחריות, מוגנות, אמפתיה ותקווה לתיקון. באמצעות החזקת מורכבות זו, המערכת החינוכית יכולה לפעול מתוך שיקול דעת מקצועי ולא מתוך לחץ, חרדה או צורך לבחור צד, ובכך לקדם תהליכי החלמה, למידה וצמיחה עבור כלל המעורבים.

נקודת מפגש I 48