מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

ונלש םלוכ

מקובלת ופוגעת, ועם זאת מוסיף לראות בו ילד בעל יכולת לקבל אחריות, לתקן, לגדול ולהתפתח, מסייע לו להתמודד עם האירוע מבלי לקרוס לתוך תחושות עמוקות של בושה או לגבש זהות מצמצמת של "ילד רע" או "ילד פוגע". עם זאת, לעיתים קרובות ההורים עצמם מוצפים ברגשות עוצמתיים המקשים עליהם להיות פנויים למשימה הורית חשובה זו. את עוצמת הטלטלה שחווים הורים לילד שהתנהגותו המינית לא מותאמת או פוגעת אפשר לשמוע בדברי אימו של תלמיד שהתנהג באופן מטריד כלפי בת כיתתו: "התמוטט עליי מגדל בן חמש קומות, ואני קבורה תחתיו". א ֵֵם אחרת סיפרה כיצד, לאחר שנחשפה התנהגותו של בנה, התקשתה להתייחס אליו כפי שהתייחסה אליו קודם לכן. לדבריה, במשך תקופה ארוכה היא התקשתה לראות בו את בנה המוכר לה, וראתה מול עיניה בעיקר ילד שפגע מינית בבנות. ישנם הורים המגיבים בהכחשה או במזעור של האירוע, מתוך קושי לשאת את האפשרות שילדם פגע באחר. אחרים חווים בושה עמוקה, חוויה של כישלון ההורות ופחד מתיוג או מהרחקה של הילד מהמסגרת. לעיתים מתעורר גם כעס כלפי בית הספר או כלפי הילד הנפגע ומשפחתו, כחלק מניסיון להרחיק מעצמם את תחושת האשמה והאיום. תגובות אלו אינן בהכרח עדות להיעדר אכפתיות או היעדר הבנה למשמעות המעשה; לעיתים קרובות הן מבטאות מצוקה הורית עמוקה. קל הרבה יותר להרגיש אמפתיה כלפי הורים שילדם נפגע. יחסנו, כחברה וכאנשי מקצוע, מורכב יותר ואמביוולנטי במקרים רבים כלפי ילדים שהתנהגותם המינית פוגעת, מה שמקשה עלינו לספק תגובה נכונה לילד ולהוריו. ואולם גם הורים לילדים שהתנהגותם המינית לא מותאמת זקוקים לתמיכה, לליווי ולהכוונה. כאשר המערכת החינוכית מצליחה לראות מעבר למעשה עצמו, ולהתייחס גם למצוקת ההורים, מתאפשרת בנייה של שותפות מיטיבה ומקדמת. שיח שאינו נשען רק על האשמה או ענישה, אלא גם על ראיית ההורים כשותפים משמעותיים בתהליך החינוכי והשיקומי, ועל אמונה ביכולתם ללוות את ילדם בתהליך של קבלת אחריות ותיקון, מסייע להורים להתגייס להתערבות, להשיב בהדרגה את תחושת המסוגלות ההורית שלהם ולהפוך למשאב משמעותי עבור ילדם. בהקשר זה חשוב להבחין בין החזקת עמדה אמפתית כלפי ההורים ובין טשטוש חומרת ההתנהגות. ההכרה במצוקת ההורים אינה באה במקום שמירה על גבולות והגנה על הילדים שנפגעו, אלא היא דווקא כאשר ההורים מאפשרת התערבות שלמה ומורכבת יותר. חשים שהמערכת אינה מוותרת על ילדם ואינה מצמצמת אותו למעשה שביצע, ואינה שופטת אותם כהורים, גוברת האפשרות לשיתוף פעולה, לקבלת אחריות ולבניית תהליך של חיזוק המוגנות במרחב החינוכי.

להם להשיב לעצמם תחושת רציפות ושליטה. ההורה מהווה עבור הילד "עוגן רגשי" המסייע לו לארגן מחדש ולחבר רציפויות בעולם שנחווה ככאוטי ומאיים. כדי שההורים יוכלו לעמוד במשימה הורית חשובה זו, תוך כדי הטלטלה הרגשית העמוקה שהם חווים, יש חשיבות רבה לליווי ולתמיכה שיוגשו להם על ידי המערכת החינוכית והטיפולית. התמיכה בהורים היא דרך עקיפה אך משמעותית ביותר לתמיכה בילד. בהקשר הבית־ספרי, הבנה זו מחייבת את אנשי החינוך לראות בהורים שותפים מרכזיים בתהליך ההתערבות וההתאוששות. מעבר למסירת מידע ועדכונים, יש צורך לסייע להורים להבין את עולמו הרגשי של הילד, לתווך עבורם תגובות אפשריות לאחר פגיעה, ולעודד אותם להמשיך להחזיק שגרה, קשר ותקווה. באופן זה ההתערבות אינה מתמקדת רק בעצירת הפגיעה אלא גם בבניית מעטפת רגשית שתאפשר לילד לחזור בהדרגה לתחושת ביטחון ושייכות. הטענה שמקומם של ההורים כמי שתומכים בילדם הנפגע הוא קריטי וחשוב נתמכת גם על ידי מחקרים עדכניים. כך למשל, מחקרם של ) מצא כי ילדים שנפגעו מינית תופסים 2023( ועמיתיה Warrington את הקשר עם ההורה הלא פוגע ואת התמיכה הניתנת למשפחה כמרכיבים מרכזיים בתהליך ההחלמה שלהם. ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שרווחתו של הילד קשורה קשר הדוק ליכולתם של המבוגרים המשמעותיים בחייו להתמודד עם המשבר ולהמשיך להוות עבורו מקור לביטחון, יציבות ותמיכה. ואולם אם לתגובת ההורים יש השפעה כה משמעותית על תהליך ההתאוששות של ילדים שנפגעו, הרי שגם עבור ילדים שהפגינו התנהגות מינית לא מותאמת יש לתגובה ההורית תפקיד מרכזי – ביכולת לקבל עליהם אחריות, לעבור תהליך של תיקון ולהמשיך בהתפתחות תקינה. עבור הורים לילד אשר הפגין התנהגות מינית לא מותאמת, רגע החשיפה מלווה לעיתים בטלטלה עמוקה ובערעור הנחות יסוד בסיסיות ביחס לילדם, להורותם ולעתידו של הילד. רבים מההורים מתארים תחושת הלם: הפער בין הדימוי המוכר של ילדם ובין ההתנהגות שנחשפה מעורר בלבול, חרדה ולעיתים גם תחושת אשמה. שאלות כגון "איך זה קרה?", "מה פספסנו?", "מה זה אומר על הילד שלי?" או "מה יחשבו עלינו?" מלוות לעיתים קרובות את ההתמודדות הראשונית. באופן דומה לתגובת הורים לילדים שנפגעו, גם כאן תגובת ההורים משפיעה השפעה ניכרת על המשך דרכו של הילד ועל יכולתו לקבל אחריות, להבין גבולות ולשנות את התנהגותו. כאשר ההורה מצליח להחזיק עמדה המשלבת גבול ברור עם המשכיות הקשר ואמונה ביכולתו של הילד לשנות את התנהגותו, מתאפשר תהליך חינוכי וטיפולי משמעותי יותר. הורה המסוגל לומר לילדו כי ההתנהגות אינה

I נקודת מפגש 49