מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

ןבס ברמ

ילד הזקוק לעזרה, לגבולות ולהורות. אלא שעמדה זו מורכבת מאוד. במקרים רבים צורכי הילדים מנוגדים, ומענה לאחד עלול להיחוות כהזנחה או ניכור כלפי האחר. ההורים ניצבים לפני סוגיות קשות, והניסיון לתת מענה לשני הילדים נראה כעיוות על גבי עיוות, למשל – הורים המקיימים בחשאי קשר עם הילד שפגע ללא ידיעת הילד שנפגע. יש מצבים שבהם נראה שהשילוב בין הצרכים מצליח, למשל – כאשר שני הילדים מביעים רצון בקשר ביניהם וחשובה להם תחושת שלמות המשפחה. אך לעיתים רצון זה נובע גם מאשמה של הילד שנפגע, החווה עצמו כמי שפגע במשפחה בעצם חשיפת הדברים, או כמי שאשם משום שלא עצר את הפגיעה. הניסיון לאינטגרציה נתקל גם במתח בין הצורך לזכור ובין הצורך לשכוח. יש צורך לזכור את הפגיעה, להכיר בחומרתה ולדאוג שלא תישנה, אך גם לשכוח – כדי לאפשר חיים והתפתחות. כאשר ההורים מנסים להחזיק בעת ובעונה אחת את צורכי שני הילדים, להרגיע את הבית ולחזור לשגרת חיים, הילד שנפגע עלול לחוש שהפגיעה נשכחה או איבדה ממשמעותה. מנגד, אם הפגיעה נוכחת כל העת דרך בדיקות, שאלות וזהירות מתמדת, המשפחה עלולה להישאר כלואה סביבה. לפעמים הילד שנפגע אף חש שהשאלות מפנות אליו אחריות – כאילו עליו להחליט, להתריע או לקבוע את הגבולות – במקום שהאחריות תישאר בידי ההורים ובידי הילד שפגע. הפגיעה המינית מערערת את תחושת ההורה לגבי היותו הורה מיטיב. עלול להיווצר פיצול פנימי שבו, מצד אחד, נשמר הדימוי של ההורה הדואג, המזין והאוהב, ומהצד האחר עולה תחושה של הורה שכשל בשמירה ואחראי למעשהו של הילד שפגע. פיצול זה בא לידי ביטוי באמירות סותרות: איך יכול להיות שזה קרה? הרי הייתי שם, דיברתי, ליוויתי, ובה־בעת אשמה קשה: איך לא ראיתי, איך לא הבנתי את הסימנים. גם החוויה המפוצלת הזו יכולה להיות מושלכת אל היחסים בין ההורים דרך האשמות הדדיות או חלוקה לא מודעת מוסכמת – מי "ההורה הטוב" ומי "ההורה האשם". באופן הזה רגשות של תוקפנות, קורבנות ואשמה ממשיכים לקבל ביטוי ומקום גם לאחר גילוי הפגיעה. מדובר בתהליכים מורכבים מאוד.

ההורה מרגיש את ילדיו כחלק ממנו, ולכן הפגיעה המינית מערערת את תחושת הרציפות והשלמות בנפש ההורה. עולה תחושה של זרות, כאילו לפתע אינו מכיר את עצמו ואת משפחתו. האהבה לילד מאותגרת, ולפעמים מתעוררות תחושות של ניכור ואף גועל ודחייה כלפי הילדים. במאמץ להתמודד עם חוויה קשה זו, ההורה ישתמש לעיתים בהגנה שתתבטא באמירות כגון: הילד הזה היה תמיד בעייתי, הוא נפגע בעבר או נחשף לפורנוגרפיה ולכן פגע. במצב זה יש הורים המביאים את הילדים לטיפול, בציפייה שהמטפלים "יתקנו אותם". זו תגובת השלכה הגנתית המביעה את הטלטלה הנוראית, מבטאת כמיהה להשבת סדר העולם על כנו ובקשה להחזיר את המרחב הנפשי האישי והמשפחתי לאיזון. היות שגם הילד שנפגע וגם הילד שפגע הם ילדיהם, ההורים נקלעים למלכוד נפשי עמוק. דרך ההזדהות עם הילד הנפגע, ההורה עשוי לחוות את עצמו כקורבן, ומנגד, דרך הקשר לילד הפוגע, הוא עלול לחוות את עצמו כתוקפן, כאשם וכאחראי – כאילו התוקפנות יצאה ממנו. המלכוד מייצר אנרגיה שלעיתים מתבטאת בפעולה. בפגישות עם הורים עולה לא פעם תחושת קורבנות מול המערכת הנתפסת כפוגעת בהם, דורשת מהם דברים שאינם מסוגלים להם ומענישה אותם על לא עוול בכפם. מתוך אותה חוויה קורבנית עשויה להתעורר גם תוקפנות, המחפשת מוצא ועלולה להיות מופנית כלפי הגורמים המטפלים. כל עמדה שההורה ינקוט עלולה להיחוות כבגידה בחלק מעצמו או מילדיו. הוקעת הילד שפגע – מתוך ניסיון להוציא מהמשפחה ומתוך עצמם את החלק "הרע" ולהישאר במקום הטוב והמגן – עלולה להפוך בפועל להתנהלות תוקפנית כלפיו והזנחת האחריות ההורית. מנגד, המשך ליווי, קשר ותמיכה בתהליך הטיפולי־שיקומי של הילד שפגע עלולים לפגוע בהכרה בפגיעה ובהשלכותיה, מה שחשוב מאוד לתהליך הטיפול בילד שנפגע. לעיתים הקונפליקט שאינו ניתן להחזקה בתוך נפש ההורה מתפצל בין שני ההורים. המתח מושלך אל היחסים, והם מאבדים את היכולת ). כך עשויה להיווצר חלוקה – בין הורה 2016 , לתמוך זה בזה (מן־שלוי המזדהה עם הילד שנפגע, מקפיד על מרחב מוגן עבורו ומוקיע את הפוגע, ובין הורה אחר המזדהה עם הילד שפגע, חושש למצבו הנפשי ומרגיש אחריות ללוותו בתהליך השיקום. המלכוד ההורי – בין הילד הנפגע לילד שפגע

לכאורה נדרשת עמדה אינטגרטיבית: הכרה בחומרת הפגיעה, בצורך להגן על הילד שנפגע ולטפל בו, ובו בזמן יכולת לראות בילד שפגע

נקודת מפגש I 54