מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 4

כל מנטורית – איך, כמה ומתי להשתמש : "אני לא יודעת מה יעל בסיפור חייה." בדיוק אני יכולה לתת לבנות בקבוצה. אולי כיוון שהן יודעות את הסיפור שלי ומעריכות אותי, כשהן רואות שאחרי כל מה שעברתי בחיים אני מנחה, זה נותן להן המון כוח. הן לא מאמינות שרק בשנה שעברה הייתי בתכנית ולאן הגעתי." יש בהן המעבירות סדנאות על החיים : אביטל שלהן, ויש לזה אפקט חזק. "הייתה לנו נערה שהחלום שלה היה לעשות עבודה מעשית בנושא של הפרעות אכילה, תופעה שסבלה ממנה טרם כניסתה לתכנית. מסגרות שמטפלות בנושא זה היו חשדניות כלפיה, משום שאינה אשת מקצוע, ולבסוף שולבה ב'הפוך על הפוך' והעבירה סדנה על הפרעות אכילה. התוצאה – שתי נערות במקום חשפו כי גם הן סובלות מהפרעת אכילה." מכיוון שעברנו דברים אנחנו לפעמים מרגישות פחות טובות, ופה אנחנו מרגישות כל הזמן שאנחנו טובות. : "החזון שלנו הוא שבכל שירות אביטל שעובד עם בני נוער תהיה מנטורית – כוח משלים לאנשי המקצוע. היום הן נכנסות למסגרות אלו במסגרת תקנים אחרים (חונכת, סומכת, מדריכה), אך הזהות היא של מנטורית." איך מקבלים אתכן השירותים השונים בשדה? איך הם מתייחסים לקבלת הנערה המנטורית ולשילובה בשירות שלהם? "בתחילת הדרך נחשבנו לתכנית : אביטל 'מוזרה'. לקחת נערות שעד היום היו מטופלות, נעזרות, ולהגיד שהן יכולות להיות חלק מהצוות אחרי שנה אקדמאית... חשבו שהשתגענו. השקענו מאמצים רבים בעבודה על העמדות של אנשי המקצוע כלפי אוכלוסייה זו ומה שביכולתה לעשות. יש כאן נקודת מבט שונה בתכלית, לא 'הן צריכות את העזרה

שלנו' אלא 'הן מסוגלות לעזור'. שנערה כזאת תשב בישיבת צוות ותשמיע את עמדתה – זה מהפך מחשבתי. יעל מתכננת את עתידה באחד מהמקצועות הטיפוליים. כיוון שפגשה לאורך כל הדרך עובדים סוציאליים ואנשי טיפול רבים, יש לה מילים חמות לומר עליהם לצד לא מעט ביקורת. יעל: "בכיתה ו' כל כך שנאתי עו"סים ואת כל הגורמים הרשמיים. זה בא מאימא שנרתעה מהרשויות ולכן גם לא הכניסה אותי לגן ולבית הספר. זו אחת הסיבות שגרנו ברחובות, היא לא רצתה שום קשר עם הרשויות. עד שנלקחתי לבית שוסטרמן. כבר אז, בכיתה ו', ידעתי שאהיה בעצמי עובדת סוציאלית, אבל אחרת. לא סתם שם על נייר שלא עושה כלום. אני מאמינה שסיפור חיי הקשה יעזור לי להיות עו"סית טובה יותר. מי שבאה מבית נורמטיבי לחלוטין – וברור לי שאין באמת דבר כזה – יש לה פחות יכולת להבין מצוקות. דווקא עו"סית אחת ששיתפה אותי בסיפור החיים שלה, היותה אימא שכולה, יצר בינינו חיבור מדהים, ועד היום היא זכורה לי לטובה." תכנית המנטורינג מוכיחה שכל בן אדם הוא טוב. לעתים עושים בדרך טעויות שמובילות אותנו לדברים רעים. אביטל משתתפת בתכנית משנתה הראשונה, עוד כשהייתה סטודנטית. היא עדה למעבר שעשתה התכנית מ'עוף מוזר' ומעורר חשדנות לתכנית מרכזית. "הפניות הולכות ורבות. אנחנו מקבלות לגיטימציה, רואים יותר נכונות לקבל נערה לעבודה מעשית. אנחנו עדיין נחשבות לעִתים לחיה חריגה בנוף השירותים הסוציאליים, באג'נדה שלנו, בסגנון העבודה עם הנערות, בכך שאיננו מבקשות מידע על הנערות וכן באפשרויות שאנו מציעות לנערות." כבר מהפעם הראשונה את מרגישה

ורגוע יותר." התכנית מאפשרת לי לתת מעצמי ולהעביר את ניסיון החיים שלי. אני רוצה לתת תחושה של ביטחון – ש'יש מי שיתפוס אותך' – לאנשים שזקוקים לזה. האם אתן מעודדות את המנטוריות לשתף את הנערות שהן חונכות בסיפור חייהן? "אנחנו מעודדות מאוד את : אביטל הנערות להשתמש בסיפור חייהן ככלי להתערבות. בתהליך טיפול לא נהוג לספר על החיים הפרטיים, אך למנטוריות סיפור החיים הוא כלי התערבות ואמצעי לחולל שינוי אצל הנערה האחרת, כלי שבאמצעותו תלמד היא מניסיונם של אחרים ואולי תימנע מסיכונים וטעויות. כמו כן הסיפור של המנטורית יכול לתת לנערה האחרת תקווה. אך זה נתון לבחירתה של

נקודת מפגש 10