מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 4

סיפור חייה של יעל במצוקה' אלא מנטורית. אין מאפיינים ברורים. הנערות נתונות בשלבים שונים של חייהן, לעִתים יש משברים, רגרסיות. לעִתים הנערה רוצה לחזור במסגרת העבודה המעשית למקום שהיטיב עִמה ולסגור מעגל, ולעִתים היא חווה רגעי מצוקה או שהדברים שהיא פוגשת בשטח פותחים פצעים ישנים. לעִתים המפגשים האלה מדליקים אצלה נורות אדומות. לדוגמה, נערה חנכה נערה שהיה לה חבר אלים. המנטורית החלה לדאוג ולבדוק את עצמה בקשר לחבר שלה, משום שהסימנים היו דומים." הבנות מבינות אותי הכי טוב כי הן היו במצבים קשים, כמוני. פה מבינים אותי יותר מכל מקום אחר בחוץ – יותר מהמשפחה, מהחברות. ככל הידוע, אין תכנית דומה בעולם. היא הומצאה בארץ ומשמשת מודל ייחודי. החליטה לעזוב. 16 שנים, עד שבגיל ניסיון לשלבה בפנימייה לא צלח ("אני לא ילדת פנימיות"). משם נדדה בין מסגרות שונות, כגון חווה ביריחו, מדרשה לבנות, משפחה מארחת, דירות שכורות. בשום מקום לא נשארה זמן רב. "שנתיים לקח לי לאסוף את השברים של הפרידה מהמשפחה האומנת. יצא שישנתי לפעמים ברחוב. כבר הכרתי את זה מילדותי כך שזה לא הבהיל אותי." יעל מחמירה עם עצמה עד מאוד. היא מתארת תקופות של חוסר תפקוד בגיל ההתבגרות, ואז כבדרך אגב מציינת שעשתה בגרות חלקית, עבדה ושילמה שכר דירה – התמודדות שרחוקה מלהיחשב חוסר תפקוד. בסופו של דבר

אף התגייסה לצבא. בתקופה זו עברה ניסיון לאונס על-ידי זר (אדם שיושב עתה בכלא בעקבות זה), והשתחררה משום שהתקשתה להתמודד עם הטראומה. ניסיון האונס הזה לא היה הראשון בחייה. "אין לי שריטות מהאונס, אני לא חושבת שאני אשמה וכל הדברים שלפעמים נאנסות חושבות. באופן מוזר דווקא ניסיון האונס הזה סגר לי פרק בחיים, כאילו שיחרר לי "אשתלב ואעבוד בתחום הטיפולי. יהיה לי ילד אחד. אהיה אימא מגניבה. אשתולל אִתו, אלכלך. מכל דמות שפגשתי אני לוקחת קצת למודל האימהות שלי." כשמדברים עם אביטל, אי אפשר שלא להתרשם – מתחושת השליחות, מהאמונה העמוקה שלה ביכולת ובכוחות של הבנות שהיא עובדת עִמן – וללמוד מכך. להזכיר לעצמנו, אנשים בכלל ואנשי מקצוע בפרט, שלא רק הפתולוגיה מעניינת, אלא גם – וכנראה בעיקר – החלקים הבריאים: השאיפות, המוטיבציה, הכוחות והיכולת, ובייחוד יכולת הריפוי המופלאה של בני האדם. ואם התעוררה סקרנותנו בשאלה מה למדה אביטל בעבודת הדוקטורט שלה על הגורמים המגנים, המאפשרים לבנות לצאת מתוך סיפורי חיים קשים עם כוחות, נרמוז שמדובר בשילוב בין גורמי אישיות, משפחה וסביבה, אולם על כך בכתבה הבאה... כל המשפטים המודשים בשחור לקוחים מדבריהן של בנות בקבוצה במפגש שהתארחתי בו. משהו גם בקשר למקרים הקודמים." שאלה: איפה תהיי בעוד עשר שנים?

רבים – לראות אותן כמה שנים אחרי המשבר, כשהן רוצות כבר לעזור לנערה אחרת", היא אומרת בהתרגשות. מתארת מה נתנה לה התכנית: "רק יעל השנה בעצם אני מבינה מה קיבלתי מהתכנית, ועכשיו אני קוטפת את הפירות של מה שקיבלתי. העובדה שאני מנחה קבוצה נתנה לי הרבה כוח. לדעת חד-משמעית מה אני שווה." נשמע כמעט מושלם... "לעִתים העבודה סיזיפית : אביטל ומורכבת מאוד. אשתמש בדוגמה מקבילה מהתהליך שעוברים המכורים ה'נקיים' שעובדים בשירותים להתמכרויות. שם יש קריטריון חד- משמעי אם האדם 'נקי' או לא, ואפשר לעקוב אחרי מצבו לאורך זמן. כאשר אני אומרת על נערה שהיא מוכנה, אין לי מדד ממשי, בדיקת שתן או בדיקת דם, שיראה אם היא כבר לא 'נערה עם אִמה מלטביה. 6 יעל עלתה בגיל עם האב אין קשר. בתום שנה במרכז הקליטה סירבה האֵם להכניסה למסגרת חינוכית וברחה משירותי הרווחה ("ככה זה העולים מרוסיה, פוחדים מהרשויות, חושבים שכולם נגדם"). השתיים גרו במשך שנה ברחובות, עד שמישהו דיווח לגורמי הרווחה. בעקבות הדיווח הוכנסה יעל בצו למרכז חירום ומשם הועברה למשפחה אומנת. המשפחה הייתה משפחה ששכלה את בנה חצי שנה קודם לכן ולא הייתה פנויה באמת לקלוט את יעל. "הגעתי למשפחה מרוסקת. היה קשה. כלכלית לא היה חסר כלום, אבל לאימא שם לא היו כוחות נפשיים לתת לי חום ואהבה." יעל נשארה שם שבע

נקודת מפגש 12